הרב דוד חיים דיין

א. תלוי איזה מילה

ב. שתי אותיות בקובוץ או בקמץ רגיל נקראות כרגיל.

כי אַחְַוָתִי מצינו גם בלשון מַחְוֵי במחוג בגמ’ שהאל”ף נפלה. וכן אסוך הוא מלשון סיכה ונאמר ברות וסכת שהאל”ף נפלה.

יש במשנה בחולין (ריש פרק ג’ דף מב ע”א) גבי בהמה טריפה “נקובת הושט” ואפשר שמקור

המילה מיוונית או ארמית.

“תְצַפֶּה” פירושה תחכה העין לראותך לעתיד לבוא “כי לא יראני האדם וחי”. אבל “תִצְפֵּה” לדון צפייה וראיה לא שייך בעולם הזה. ואע”פ שיש לפרש גם את זה בלושן המתנה וציפייה (כמו שכתוב “צופה רשע לצדיק וכו'”) מ”מ בהקדמת תיקוני הזוהר משמע כגירסת “תְצַפֶּה”. ולכן זה עיקר. כן ביאר רה”י בספרו ה’ נסי על הגש”פ ח”א עמ’ שיב.

במלרע, ומעמיד בתי”ו כי המילה במקף ומחוברת למלה “לך” והטעם “פשטא” נמצא בכ”ף סופית.

הוי”ו כאן היא וי”ו החיבור רגילה, והיא מדברי הקב”ה למשה שיעשה ארון עץ ואני (הקב”ה) אכתוב על הלוחות.

בשו”ת בית נאמן ח”ב סי’ ג’

הדרגא היא טעם משרת והתביר מפסיק והוא ארוך יותר וכיון שהדרגא יותר קצרה לא משמע שיש הפסק ביניהם.

את הניגון של הפסוק אפשר לשמוע באתר הישיבה או בקו “קול מרן” 03-5050550

כ”כ הרמב”ם בסוף ספרו משנה תורה בהלכות מלכים פי”א ה”ג. ע”ש.

המדובר הוא על ירושלים “מקדש מלך עיר מלוכה” “לבשי בגדי תפארתך” שהם “עמי” כלומר עם ישראל הם בגדי תפארתה של ירושלים.