שאל את הרב

א. תלוי איזה מילה

ב. שתי אותיות בקובוץ או בקמץ רגיל נקראות כרגיל.

כי אַחְַוָתִי מצינו גם בלשון מַחְוֵי במחוג בגמ’ שהאל”ף נפלה. וכן אסוך הוא מלשון סיכה ונאמר ברות וסכת שהאל”ף נפלה.

יש במשנה בחולין (ריש פרק ג’ דף מב ע”א) גבי בהמה טריפה “נקובת הושט” ואפשר שמקור

המילה מיוונית או ארמית.

במלרע, ומעמיד בתי”ו כי המילה במקף ומחוברת למלה “לך” והטעם “פשטא” נמצא בכ”ף סופית.

הוי”ו כאן היא וי”ו החיבור רגילה, והיא מדברי הקב”ה למשה שיעשה ארון עץ ואני (הקב”ה) אכתוב על הלוחות.

בשו”ת בית נאמן ח”ב סי’ ג’

כ”כ הרמב”ם בסוף ספרו משנה תורה בהלכות מלכים פי”א ה”ג. ע”ש.

המדובר הוא על ירושלים “מקדש מלך עיר מלוכה” “לבשי בגדי תפארתך” שהם “עמי” כלומר עם ישראל הם בגדי תפארתה של ירושלים.

כל מילה שהיא מסתיימת באות ת’ שאינה שימוש כגון שירות, אות, טלית וכדו’ הראשונים החשיבו אותה בלשון זכר. (עי’ בספר נאמן ביתי משיעורי מרן ראש הישיבה זצ”ל עמ’ 76). ולכן המילה “אמת” אע”פ שהיא לשון נקבה מ”מ השתמשו בה גם בלשון זכר. וכמדומה שנפלה טעות בסוף השאלה וצ”ל בלשון “זכר”.

הגהתך נראית נכונה. ודעת רה”י להתיר גם באסרו חג.