רבנים שונים

לא ראוי ללומדה לפני ואף אם סיים את כל הש”ס. ומרן ראש הישיבה זצ”ל היה מורה במקרה כזה שאחרי סגירת התנאים ומסיבת הוורט יתחיל בלימוד מסכת זו, ומ”מ היה אומר שסיום הש”ס יכול לעשות גם קודם שלמדה, ונימוקו עימו כי זה כל אשר יכול ללמוד כעת. ולא גרע ממי שסיים את התלמוד ולא למד מסכת כלים וכו’, שחשיב שפיר סיום הש”ס.

מנהג העלייה לקבר ביום יארצייט שאחר אזכרת השנה אינו מובא בשו”ע, ומה שנהגו בזה ע”פ האחרונים (ומהם ספר חסידים, קב הישר, מעבר יבוק ועוד) שיש בזה תועלת לנפטר ועל כן גם מתפלל הוא על קרוביו. ולכן אם יכולים להקדים אכן עדיף אך אם יש קושי אפשר לאחר.

אבל סיום המשניות והלימוד שעושים לעילוי נשמת תכליתו הוא להוסיף זכויות לנפשו אחר שעומד בדין ביום אזכרתו ואם יאחרו מה יועיל לו אחר שעמד בדינו? וכן נהג מרן ראש הישיבה זצ”ל שחל יום אזכרת ביתו בשבת והיה לו קושי לעלות קודם  אזי איחר את העליה לאחר השבת.

הסכימו האחרונים לדברי הרמ”א שלא לומר צידוק הדין בכל יום שאין אומרים בו תחנון. ואף שמרן השו”ע פסק אחרת. עי’ חזו”ע אבלות ח”א עמ צא) ואין הבדל בין יום אחרון ליום אחר.

מצוות שנים מקרא ואחד תרגום עניינה להגירר אחר קריאת הציבור כמאמר רב הונא חייב אדם להשלים פרשיותיו עם הציבור” ובשנה שהפרשיות מחוברות א”כ זו מצווה אחת. וממילא כדאי וראוי לא להפסיק אף בקריאת שתי פרשיות.

בפשטות אם יש אפשרות להשלים את השעות החסרות צריך להשלים, ואם לא אז צריך להשיב את הכסף הניתן שלא כשורה ומשערים עד כדי שיצא הספק מלבך ובעזרת השם יתן לכם כהנה וכהנה.

מרן ראש הישיבה זצ”ל המליץ על שם זה ואמר שהוא טוב.

(ועי’ בספר “ברית יצחק” לרב יעקב מור מבוגרי הישיבה שכתב שאין לחשוש מצד שע”פ הקבלה זה שם של קליפה שחציה טוב וחציה רע.) מזל טוב והרבה נחת.

אסור, אא”כ אין חשש הרהור כלל, כגון שניכר לעין כל שזהו ציור מדומה ולא מעורר שום תאווה כגון בובות וכדו’. והרחק מן הכיעור ומן הדומה לדומה. ועי’ בשו”ת יחוה דעת ח”ד סי’ ז.

הרבה תופסים לשער זאת בשעות “זמניות”.

אולם מרן רה”י זצוק”ל הכ”מ כתב שזה נובע מטעות בתרגום פירוש המשניות לרמב”ם והתרגום המדויק הוא “שוות”.

מ”מ למעשה בלוח של הישיבה חוששים לחומרא לשיטת “זמניות” ולכן בימי הקיץ משערים לפי זמניות (כלומר מחמירים בצום ולגבי תיקון חצות וכיוצא שכבר הגיע עלות השחר מאז).

ומאידך גיסא בימות החורף לא מקילים לפי “זמניות” לאחר את הזמן (כלומר אם נשער לפי זמניות יצא פחות משעה לפני הנץ),

מאחר והעיקר “שוות”, ועוד שאם נשער לפי “זמניות” יצא שעלות השחר וזמן טלית ותפילין יהיו בערך אותו זמן (לפי מנהג ירושלים שזמן טלית ותפילין זה שעה לפני הנץ)

ועי’ בכל זה בסולת נקיה מהדורא חדשה בקונטרס פרפאות לחכמה סי’ כד אות א’. ובמכתבים שבסוה”ס סי’ מא – מד. עש”ב ותרו”ץ.

בתונס המנהג היה ליפול על יד שמאל, עי’ בספר עלי הדס (פרק ד’ סעיף נו).

וכן מבוא בדברי מרן ראש הישיבה זצ”ל הכ”מ בהערותיו לבן איש חי (שנה א’ פרשת כי תשא סעיף יג)

וסיים: אבל מנהגנו ומנהג רוב בני ג’רבא כדברי הרב המחבר זצ”ל (שלא ליפול) ע”כ.

נכון שע”פ רוב מילה שמנוקדת בסגול סגול תבוא באתנח או סוף פסוק בקמץ סגול,

כמו כָסף , נָפש ועוד. מ”מ מצינו יוצאים מן הכלל כמו מֶלך (בראשית מט כ) תֶבן (שמות ה ז) ועוד. וגם נֶדר יוצאת מן הכלל. ועי’ להראב”ע ז”ל (שמות ה ז).