הרב אברהם חדאד

נחלקו האחרונים (מעשר והתרומה פ”א ס”ק כא, מעדני ארץ פ”ד מהלכות תרומות הכ”א אות ב’, ודרך אמונה שם) אי מהני גבי מעשרות בלא כוונה להדיא. ולכן לכתחילה כדאי להחמיר ובמקום הצורך יש להקל דתרו”מ בזה”ז דרבנן (וטבל דלא בטיל דרבנן).

אמנם לאחר כ”ד שעות ניתן להקל לכתחילה כדעת הגרשז”א (שו”ת מנחת שלמה ח”א סי’ סב אות ב’) וכן נקיט מרן הגרע”י (חזו”ע תרו”מ עמוד קלו).

מותר, לכתחילה ילוו אותו עשרה בנ”א (ואם מוליכים ברכב אפשר להקל בלא עשרה) ויכניסוהו לפני התפילה לארון הקודש. כי זה צורך מצווה (עי’ חזו”ע שבת ח”א עמ’ ש ואילך). כתיבה וחתימה טובה.

הקטניות אמנם טפלות למין דגן ולכן מברכים תחילה מזונות על הדגן והקטניות נטפלות ונפטרות, אבל הקטניות אינם נהפכות מחמת כן למין דגן וא”כ כיון שממין דגן אין שיעור לברכה אחרונה, ואילו בקטניות יש שיעור ברכה אחרונה, מברכים על הקטניות נפשות.

• אם קיבל על עצמו להתענות כמה ימים ברצף סגי בקבלה אחת יום קודם שמתחיל להתענות במנחה! ואם קיבל שלא ברצף כגון ב’ ו ה’ וכיוצ”ב, לכתחילה כדאי שיקבל ע”ע תענית כל פעם יום קודם במנחה, ואם קיבל על עצמו תענית במנחה שלפני היום הראשון, ואמר שמקבל על עצמו להתענות ב’ וה’ כך וכך פעמים י”א שמועיל (שו”ע תקסב ס”ח), אבל בלא קבלת תענית כלל במנחה לא מהני.
• קבלת תענית היא כקבלת נדר ולכן אי אפשר לומר (שמקבל עליו במנחה יום קודם) “בלי נדר”, אבל יכול לומר הנוסח בסידור (איש מצליח עמ’ 246) “ואם לא אוכל או לא ארצה, כשאומר מזמור לדוד ה’ רועי לא אחסר, אוכל להפסיק וכו'” ובזה נמלט מכל חשש והמנעות.

בדיעבד כן.  עיין הערות א”מ (משנ”ב ח”ב ע’ 152 הערה 1).

כן, אא”כ היא עוגת טורט שקודם אפיתה היא מימית מאוד שבזה יש להפריש בחלי ברכה. והמברך יש לו ע”מ לסמוך.

שלום רב, להלן מענה לשאלותיך, אמנם כעת איני עוסק בהל' ברכות, אבל שמתי פני לענות עלרב לעשות נח"ר ואם שגיתי עמי תלין משוגתי. והיה הקצר אמיץ. וזה החלי.

אודות שאלה 2 – בהערה א"מ זו, מיירי לדעת הפוסקים שעל גרעינים מתוקים ברכתם שהכל, כלומר דלא חשיבי פרי כיון דלא נטעי אדעתייהו כלל, וע"ז כתבו שגם מג"א יורה שלא יצא יד"ח כיון דאין שם פרי עליהם, ומאי קאמר מר שע"י מיתוק ברכתם העץ?

אודות שאלה 3 – התבונן נא מאי טעמא ל"א תנאי דלא נטעי בגוף הפרי וכי זה חוק בלי טעם? אלא הטעם נראה שביאור "לא נטעי אדעתא דהכי, פירושו שאין חפצים בו כלל שעיקר הנטיעה אינה בעבורו וזה לא שייך לומר על גוף הפרי, שאיך נאמר שלא נטע א האילן בשביל הפרי דוודאי וודאי נטע כדי שיוציא פירות, אלא שחפץ היה לאוכלו כשהוא גדול ולא כשהוא קטן, וברצונו זה לא אכפת לן כיון שסו"ס פרי זה הוא תכליתו של העץ. משא,כ בקליפה של פרי, כגון קליפה של שקד, הדבר תלוי, אם בגדולתו יהיה מר, א"כ עיקר הנט' בשביל השקד שיגדל ולא נטעי כלל עבור הקיליפה בעודו קטן, שהרי אם יאכל הקליפה בעודו קטן יפסיד את עיקר המטרה של הנטיעה (כלומר השקד) ודו"ק.

אודות הערה 4 – הם מעירים מדברי המ"ב גופיה שבסוף דבריו בבה"ל שם כתה שהראב"ד מיירי בסתמא ולא בהיה דעתו בהדיא, ומונחים לפניו כתב הבה"ל שם דהוי כסתמא [וז"ל: ודע עוד דאף לדעת הש"ע והרמ"א מוכח דבסתמא עכ"פ חוזר ומברך אף שהיו מונחים כולם לפניו על השלחן בשעת הברכה מכמה פוסקים מוכח דס"ל דאף בסתמא כיון שהיו מונח הכל על השולחן לפניו א"צ לחזור ולברך והוא הראב"ד המובא בב"י וכו'].

ואודות מ"ש מרן בב"י בדעת ר"ת, כת"ר יתבונן למה מרן הוצרך לכתוב בדעת ר"ת "דמיירי בשהיה דעתו עליו בראשונה", משום שההגהות כתבו שר"ת סובר כדעת הראב"ד, ולכאורה הראב"ד מיירי שהיו הכוסות לפניו. [ולהבנת הבה"ל "לפניו לא הוי אלא כסתמא"] ור"ת מיירי בהביאו לו כוס אחר. אלא ע"כ דר"ת מיירי בשהיה דעתו עליו. ע"כ ביאור דברי הב"י. והשתא אם לר"ת בסתמא (כלומר בשהיה לפניו על השולחן ולא היתה דעתו עליו להדיה) צריך לברך, אכתי לא הוי כדעת הראב"ד. אלא ע"כ דגם דעת ר"ת כך. ועתה תבין תמיהת ההערות. וקצרתי.

אודות שאלה 5 – ההבדל הוא שגדי הדובשנין י"א שהמרקחת עיקר והדובשניןם טפל ולדעתםאין צריך לברך כלל על הדובשנין על המחיה רק על המרקחת נפשות ולכן לא מועיל להקדים לברך על המחיה. משא"כ בסי' קע"ד מיירי שאחר שאכל מין העץ ומין ירק הרי ודאי לכ"ע יש לו חוב לברך גם מעין ג' וגם נפשות, רק שיש באפשר' לפטור שני החיובים בברכה אחת. ובזה מותר לגרום, לצאת יד"ח כל הפוסקים.

אודות שאלה 6 – לענ"ד אין דברי כמ"ש נכונים, דבאמת גם בחול מותר להשאיר המזונות לאחר הברכה כיון שיש מחלוקת אם הפת פוטרתן, שהרי בהמ"ז נתחייב כבר לברך ועושה מעשה בזה שמקדים לברך בהמ"ז "לגרום" ברכה לצאת לכ"ע . וע"ע בהערה הבאה. ומה שהזכיר כת"ר "פירות" איני יודע למה יברך בהמ"ז קודם אכילת הפירות, ובחול ודאי שאסור לעשות כן. ובשבת מותר כמו שפסק הרב ברכ"ה ח"א פ"א הלכה ו'. וע"ש.

אודות שאלה 7 – גם כאן לענ"ד אינו סותר כלל, וכמ"ש בהערה 6 – שגם כאן התחייב כבר בברכה אחרונה וגם אם יאכל הטפל כעת בסוף יצטרך לברך אחרי אכילתו הברכה האחרונה הנ"ל, אלא שבשביל לצאת ידי מחלוקת מקדים לברך הברכה האחרונה קודם אכילת הטפל כדי להתחייב לכו"ע .

ואין זה דומה לאדם שמפסיק באמצע אכילתו ומברך ברכה אחרונה לצאת יד"ח החולקים ושוב ממשיך לאכול, ששם לאותה דעה הברכה הזו מיותרת ואסורה, משא"כ כאן שסיים לאכול העיקר ולכ"ע ברכה זו צריכה אלא שאם היה מאחר אותה היה חוסך בברכה אחרת לדעה פלונית, ולהקדים כדי לצאת יד"ח, לכ"ע חשוב "לגרום" ושרי.

יישר כוחו! להבא אם אפשר לציין היטב מהיכן מקשה, לקח לי זמן בחיפושים כדי להבין תנא היכא קאי… (כגון סי' ר"ו הערה 9, איזה עמוד?) 

הצב"י אברהם חדאד ס"ט.

לשואל הנכבד!

לפני שנענה על שאלותיך החשובות אני צריך להבין את שאלותיך כראוי יש בהם כמה דברים שלא הבהרת כראוי וכדלהלן:

בשאלה 1: כתבת שבגרעינים "הסברא הפוכה", נראה כוונתך שבגרעינים פסק מרן שעל מרין ומיתקן מברך שהכל, ואתה תמה למה לא בפה"ע כיון שבמתוקים מברך בורא פרי העץ, האם לזה כוונתך?

בשאלה 2: כתבת שודאי למג"א וכו'. האם כוונתך להוכיח שסברת מג"א היא גם בפירות שירדו בדרגתן לברכת שהכל, אם ברך על העץ יצא?

בשאלה 3: לא הבנתי מ"ש ששקדים מתוקים הנאכלים ע"י הדחק מברך שהכל, לא מצאתי דין כזה.

בבה"ת הצב"י אברהם חדאד ס"ט

א. "מנהג" הספרדים בזה אינו ידוע לי, אולם בכל ספרי פוסקי זמנינו הספרדים הביאו דברי החזו"א להלכה. אולם המיקל לחלל פחות משוה פרוטה בלא פרוטה חמורה, יש לו על מי לסמוך (עיין בסידור איש מצליח עמוד 787 שכ"כ בשם מרן הגרע"י שליט"א).

ב. מה אכפת לן מהשוק, והלא ודאי אדם שחפץ בלימון ורק בחציו, ויקנה עם חברו עמ"נ לחלקו כל אחד חצי, הלא יתחלקו במחירו שוה בשוה, וכי לחצי שקית במבה אין ערך ?

אין בו דין ערלה כיון שאינו מיועד לאכילה אלא לריח, או להטעים בתה. (קדושת הארץ ערלה פי"א הכ"ג).