שלום בית

אמנם לא נעים לצאת מוקדם, אך הרבה יותר לא נעים להשאר שם. בדרך כלל כשתעמדו על שלכם מתוך כבוד, לא ייגרם מזה כעס למשפחה, ויבינו וכבדו אתכם. אם הבעל מתעקש להשאר ויש בזה משום דרכי שלום ביניכם, הנך צריכה להשאר שם במקומך, אך כמובן בלי להשתתף בריקודים, או להביט בהם.

נוהגים כך על פי האר"י ז"ל כמו שכתב מור זקני מרן הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל, בספר שמחת כהן (מהדורא בתרא חלק אורח חיים חידוש שלחן ערוך סימן תצ"ג) ובספרו זכרי כהונה (קונטרס תורת המנהגים מערכת ע' אות לח) ובשמחת כהן שם כתב: רק בעוונות הרבים חדשים מקרוב באו לבטל ביד רמה המנהג הזה אשר אדניו הוטבעו על עמודי האמת ומסתפרים לעין כל ביום לג וכו'. עד כאן.
ואף בארץ הקודש נכון לשמור על מנהג יקר זה יחד עם שאר מנהגי אבותינו המיוסדים על אדני פז, ולשמור על שרשרת הדורות (אף שאין זה חיוב, ועיין בהקדמת מרן הגאון ראש הישיבה הרב מאיר מאזוז נר"ו לספר ברית כהונה השלם). ובפרט מנהג זה, שרבים גם בארץ הקודש נוהגים בו על פי הקבלה. ומכל מקום אם יש בזה הפרעה בשלום בית, ולא השתכנעה האשה בשמירת מנהג זה, בודאי שגדול השלום, ואם שם השם נמחה על המים בעבור השלום, בודאי גם מנהג זה. ועיין בשו"ת אלישיב הכהן (חלק ב' סימן נ'). ודו"ק.

האחרונים כתבו שלא ללמוד דקדוק בשירותים כי האדם עשוי להזכר בפסוקים, וכן בנדון דידן תמיד מוסרי השיעורים משלבים דברי חז"ל כדבריה.