בה בו בם

ראיתי בספר שואל ומשיב חלק י’ סי’ סה שעמד בזה וכתב בשם ספר שיירי כנסת הגדולה (סי’ רסח סק”ב) שפירש על פי הידוע ששבת קרויה “כלה”, כמו שאומרים “בואי כלה שבת מלכתא”. ולכן בתחילה אומרים “בה” שבתחילה הכלה בבית אביה ושם עושים את עיקר השמחה.

ובשחרית ומוסף אומרים “בו” שזה אחר שהחתן מביא את הכלה לבית הוריו שאז עיקר השמחה היא עם החתן.

ובמנחה אומרים “בם” שאחר כך מוליכה לביתו שמחים בשניהם יחד.

והביא שם עוד כמה פירושים שמבארים טעם השינוי:

א. שתיבות “בה, בו, בם” עולים בגימ’ ז”ן שבהשפעת השבת האדם ניזון בימי השבוע.

ב. בסתם שנה יש נ’ שבתות (ופעמים נ”א שבתות, ובשנה מעוברת יש יותר) ועוד שבעה ימים טובים מהתורה (שני ימי סוכות, שני ימי פסח, יום אחד שבועות וראש השנה וכיפור) לכן אומרים שינוחו בימים האלו שעולים סה”כ נ”ז.

ג.בפרשת כי תשא כתוב “כל העושה בה מלאכה יומת”, ובפרשת ויקהל כתוב “כל העושה בו מלאכה יומת, ובפרשת יתרו כתוב “כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם“. ולפי פירושים אלו אין הסבר למה דווקא בערבית בה ובשחרית בו ומנחה בם.

הסבר נוסף נכתב בדרך הלצה, על אותם יהודים שהגיעו לאמריקה לאחר השואה. ועבדו בשבת לפרנסתם. והיו האיש והאשה עובדים יחד בחנות, ובליל שבת מארה האשה לבעלה תשאר בחנות ואני הולכתת להדליר נרות שבת, ולכן אומרים וינוחו “בה”, וביום אמא הבעל לאשתו תשארי בחנות אני הולך לבית הכנסת להתפלל ולשמוע קריאת התורה “ולכן אומרים וינוחו “בו” בלשון זכר. ולעת ערב הולכים שניהם לבית אחר שסגרו את החנות וזה ינוחו “בם”.

אגב, בסידור איש מצליח והרבה סידורים כתוב גם במנחה וינוחו בו.