ראיתי בספר חזון עובדיה שכתב שאם אדם עבר ואכל ״בשוגג״ מצה בערב פסח יברך ברהמ״ז. האם מה דנקט בשוגג אורחא דמילתא נקט וה״ה אם אכל במזיד או דווקא בשוגג אבל אם אכל במזיד לא יברך?
יש שנהגו כן בג’רבא, עי’ בספר ה’ נסי ח”ב (סי’ יט-כ).
לא שמענו על מנהג כזה מעולם, ולכאורה הוא נגד ההלכה, ויש לבטלו. (ואולי מנהג זה נבע ממה ששמע שאומרים שצריך לאכילת מצה בליל הסדר (שמברכים על אכילת מצה) שתהיה שמורה ומזה הבינו שכל מצה שמורה צריך לברך עליה על אכילת מצה. ואין זה נכון).
אחינו האשכנזים קוראים אפיקומן האות מ’ בקמץ. אולם אנחנו קוראים האות מ’ בסגול או חיריק. והטעם שהוא מלשון “אפיקו מיני” ופירושו הוציאו והביאו מיני מתיקה קודם קרבן הפסח כדעת שמואל בגמרא (פסחים קיט ע”ב) עי’ למרן ראש הישיבה זצוק”ל בספר ה’ נסי (ח”ב סי’ מב) באורך.
עי’ בשו”ת שמע שלמה (ח”ד סוף סי’ יג) ובספר אהלי הלכה (עמ’ 71) ועיקר התשובה היא שמים אלה מועטים מאד שאין בהם כח להחמיץ ועוד שהם מתפרקים רק בזמן אפיה וחום התנור מונע מהם להחמיץ. ועוד שמים אלו דינם כמי פירות, שאף ביין יש אחוזי מים שהוא אחד מארבעה יסודות. ועי’ במקורות הנ”ל הענין בהרחבה.
אולם מרן ראש הישיבה זצ”ל, אף על פי שבספרו ארים נסי חלק ב’ כתב ליישב דברי מרן הרב עובדיה, למעשה הורה ששומר נפשו ירחק מאכילת העוגיות האלו בפסח, ויאכל אותם לפני פסח או אח”כ.
לא צוין מקור הדברים בספר ויקרא אברהם וגם אם זה נכון מקמו של הרב ויקרא אברהם לא מחיייב שכך המנהג בכל העולם, ובפרט נגד מרן שקבלנו הוראתיו, ובפרט בא”י אתריה דמרן
א) בין לדעת מרן ובין לדעת הרמ”א מצוה מן המובחר בלולב שהעלים שלו “דבוקין” זה לזה ולא נפרדו כלל. ענין ה”קורא”, דהיינו הכיסוי החום שבראש הלולב, זה רק עדוּת שהעלים לא נפרדו כלל. ואם תמצא לולב, ללא “קורא”, שהעלים שלו דבוקין לכל אורכו, הוא שוה בהידורו ללולב עם “קורא”. ועיין כה”ח (סי’ תרמ”ה אות ב’ ואות ו’). ומ”מ יש מצוה לאגוד גם לולב שהעלים שלו לא פרודים.
ב) פסק מרן הש”ע (סי’ תקפט) שאין לאשה לברך על מצות עשה שהזמן גרמא, ואילו הרמ”א כתב שמנהג אשכנז לברך. על כן, אשה ספרדיה שמברכת – עוברת איסור, ואין לענות אמן אחר ברכותיה, ואשה אשכנזיה – עושה כדעת רבותיה, ואפשר לענות אמן אחריה (ברכת ה’ ח”א פ”ו סעיף י”ב) ולדעת מרן הראשל”צ הגר”ע יוסף שליט”א גם לאחר ברכת אשכנזיה אין לענות (שו”ת יביע אומר ח”א סוף סימן כט).
דעת הרמב”ם ועוד ראשונים, שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא איסור גמור מן התורה, שכל שמזכיר שם שמים בלשון ברכה ואינו חייב באותה ברכה עובר על איסור לא תשא את שם אלהיך לשוא, וכן פסק להלכה מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, שכל המברך ברכה שאין בה צורך, עובר על איסור תורה, משום לא תשא את שם ה’ אלהיך לשוא.
על כן שבכל מקום שיש בידינו ספק אם לברך אם לאו, ההלכה היא שספק ברכות להקל, ואין לברך מצד הספק, והמברך מחמת הספק, איסור עושה, שהרי הוא נכנס בספק נשיאת שם שמים לשוא, שהרי יתכן שבירך כבר על מה שאוכל.
וכן פסק הרמב”ם (בפ”ד מהלכות ברכות), וזו לשונו: מי שנסתפק אם בירך המוציא או לא בירך, אינו חוזר ומברך, מפני שאינו מן התורה. (כלומר, חיוב ברכת המוציא, אינו מן התורה).
פסק מרן השלחן ערוך (בסימן רט), בזו הלשון: כל הברכות, אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף. (חוץ מברכת המזון, מפני שהיא של תורה.).
מכאן נלמד שהמסופק אם בירך על האוכל שהוא אוכל כעת, אינו חוזר לברך מספק.
אדרבה, דעת מרן ראש הישיבה שליט”א להלכה כוותך לברך על הים התיכון עושה מעשה בראשית, וכמו שכתב שם: ומי שרוצה לצאת ידי כל הדעות יברך על הים התיכון עושה מעשה בראשית וכו’. ע”ש. ומ”ש להביא ראיה מהגמ’ הוא רק לסייע את פסק מרן וליישבו ולא לתפוס כמותו להלכה. ובזה מתיישב גם מה שהקשיתם כיצד אפשר להביא ראיות מהגמ’ נגד הרא”ש, והתשובה שלא באנו להכריע ע”י זה אלא רק לסייע וליישב.
