אופן קריאת המילה "לארכה" בתרגום

יש אולי כמה כללים בזה אבל גם הם לא דנים בכל האופנים.

אתם צודקים, הקדמא צריכה להיות בא’, ונפלה טעות בתיקון קוראים והחומש של איש מצליח. וכבר שלחתי את הטעות למוה”ר ר’ יהונתן קיויתי שליט”א והסכים לזה, ורשם אצלו לתקן במהדורה הבאה. יישר כח! לחיבת הקודש נשלח לך בלי נדר את מה ששלחתי לה”ר יהונתן קויתי, ומה שהשיב לי.

מלרע. כך ענה מרן רה”י זצוק”ל הכ”מ לשואל אחד. ואין זה זרקא ומהפך אלא צינורית. וכשזה זרקא בלי עוד טעם במילה זה צינור. להרחבה בעניין הטעמים של ספר תהלים וכן משךי וחלק מספר איוב עי’ בתהלים בהוצאת הישיבה בראש הספר. ולדעת איך לנגן בהם צריך לשמוע ממי שיודע (ישנן הקלטות של מרן ראש היישבה). ולדוגמא ראה פרק כד פס’ ט’ בשם השם. ובפרק פו פס’ יא.

העונה הרב אהרן מימון

רק בלמ”ד להשלים את הלמ”ד החסרה (מלשון כלולות) משא”כ הכ”ף שאמנם הייתה צריכה להיות דגושה מדין בג”ד כפ”ת בראש מילה, אך כיוון שבאה עתה אחר אותיות אהו”י האות רפויה.

א. אם כוונת השאלה לקמץ רגיל שיש לו נטיה לחולם, ההבדל הוא ברור – הקמץ הוא כמו פתח עם נטיה קטנה לכיוון החולם.
ב. אלוקים עם חטף סגול, ואדנות עם חטף פתח. (אולי לא הבנתי את השאלה)
ג. בפשטות יש להקפיד על כללים אלו בכל אופן.
ד. נפסק בשו”ע (סי’ סא סכ”ג) לא יניח הנד. א”כ אין לעשות כן, אולי רק באופן שי שינוי משמעות אם יש לכם דוגמא נשמח שתשלחו לנו.
ה. הטעם לא מחבר אלא כמו פשטא וזקף קטון. שיהיה דגש.
אם לא הבנו טוב את דבריכם נשמח שתשלחו שוב וביתר פירוט.

א. בָּזָךְ

ב. בְּזִיכִים בפשטות רפוי, כי על פי רוב הטיה כזאת תהיה ברפוי ורק לעיתים דגוש, כמ”ש הרד”ק במכלול (דף קנ”ו ע”א)

ודע שהרבים של בזך הוא הוא בְּזָכִים או (בְּזַכּים), והיחיד של בְּזִיכִים בוא בָּזִיך, וזה מוזר שהשתמשו חז”ל ביחיד בלשון זה וברבים בלשון אחרת.

באמצע משפט בפתח, בסוף משפט בקמץ.

כמדומה שבגד כפת דגושים בדגש קל רק בראש מילה (חוץ מפיק דחיק ואתי מרחיק) או אפילו באמצע התיבה אחר שוא נח כמו תזכור וזכור. והשאר בדגש

וראה עוד בסולת למנחה (שבסוף לחם הבכורים)פרשת שמות א כא כתב שהדגש למלאת חסרון ביו”ד של המלה בית, ולפ”ז הוא דגש חזק ככל הדגשים שבאו על חסרון אות.

במלה שמרה הקמץ נקרא כמו חולם והשוא הוא שוא נח.

אבל במזמור פ”ו בתהילים תפילה לדוד הטה וכ’ו שם הקמץ נקרא כמו פתח והשוא שוא נע. (אע”פ שלכאורה היה צריך להיות קמץ חטוף ושוא נע)

קשה לענות תשובה מלאה על שאלה זו. אך באמת נראה שבאה התורה להדגיש ולחזור ולהדגיש שעם ישראל עשו כאשר צוה ה’ ולא שינו מציוויו, וזו מעלה גדולה מאין כמוה. ואפשר לראות ג”כ כאשר הביאו את המשכן אל משה הפסוק מדגיש “וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה’ כן עשו ויברך אותם משה”.