האם שוקלים על פי נפח או על פי המשקל?

דעת מרן ראש הישיבה שליט”א שכדאי לכל בחור ישיבה לומר בישיבה ברכת האורח

אם בטוח שיקפידו, אפשר להתארח אצלם ואין לחוש לבליעת הכלים. ועיין בשו”ת יחוה דעת חלק חמישי (סימן ל”ב).

_{(השו”ת מתוך עלון פניני הפרשה מספר 1116).}

אם הטעם פגום אין חשש, ומכל מקום המחמיר תבא עליו ברכה.

_{(השו”ת מתוך עלון פניני הפרשה מספר 1116).}

מדובר כשיש חשש לאוכלם. תוכי אף אחד לא אוכל.

_{(השו”ת מתוך עלון פניני הפרשה מספר 1116).}

הוקשה לרבנו יונה מה הראיה מפסוק זה שהאומרים ד”ת כאילו אכלו משלחנו של מקום, הרי תחלת הפס’ הוא “המזבח עץ שלוש אמות גבה וארכו שתים-אמות ומקצעותיו לו וארכו וקירתיו עץ וידבר אלי” וגו’, וא”כ הפסוק אינו מדבר כלל על סתם שלחן אלא על המזבח. ותירץ שלשון דיבור הוא לשון פרטי ולא כללי, כמו וידבר ה’ אל משה, וע”פ זה ביאר שגם בפסוק הנ”ל כאשר דיבר עמו בלשון פרטי בא לרמוז לו שכרגע אינו מדבר על שלחן של מעלה דהיינו המזבח, אלא על השלחן של כל אחד ואחד כאשר אומרים עליו דברי תורה.

אם הדברים אינם ברורים דיים נשמח לבאר שוב.

עדיף שהשואל נר”ו יבאר שאלתו יותר כי הדין מבואר בשו”ע (סי’ קע”ז ס”א) דכל שבא שלא מחמת הסעודה כגון פירות צריך לברך עליהם ברכה ראשונה, (אבל ירקות בד”כ באים מחמת הסעודה ואין מברכים עליהם).

אכן לא נזכר, כיון שלא היה נהוג לאכול ע”י כלים אלא בידים. אמנם נזכר בתחילת ספר שמואל מזלג שלש השיניים, אך שם הוא כלי להוצאת הבשר נהסיר ולא שימש לאכילה. ויתירה מזו אומרת הגמ’ (סוף כריתות) שבזמן ביהמ”ק היה כ”ג בשם יששכר איש כפר ברקאי שהיה כורך ידיו בבגדי משי בשעת העבודה כדי שלא יתלכלכו ידיו בבשר ובדם, ואמרו עליו שמכבד עצמו ומבזה קדשי שמים, ונענש על כך בחומרא רבה רח”ל, ע”ש. ומזה יש ללמוד ק”ו לאכילה.

בדיעבד כן.  עיין הערות א”מ (משנ”ב ח”ב ע’ 152 הערה 1).

• מבואר בש”ע (סי’ קנ”ח ס”ד) שהאוכל דבר שטיבולו בא’ מז’ משקין (ובכללם-מים) חייב נטילת ידים בלא ברכה, אפי’ אין ידיו נוגעות במשקה.
• והנה האף אמנם שהרב לחם חמודות הו”ד בבה”ט (סי’ תע”ג ס”ק י”ז) הליץ זכות על הנהגים להקל בזה כל השנה, וע”ע בשו”ע הרב (סי’ קנ”ח ס”ג), מ”מ להלכה הסכימו האחרונים שאין להקל בזה ע’ בכה”ח (סי’ קנ”ח ס”ק כ”ה).
• ואפי’ אם היה המשקה רובו לימון ומיעוטו מים מ”מ יטול ידיו כמ”ש הכה”ח שם (אות מ’) שכ”ד הרמב”ם. וכן מבואר מדברי מרן הגאון הנאמ”ן שליט”א בהגהתו לס’ בן איש חי (פרשת תזריע הערה ח’). ע”ש.

כבר הזכרת בדבריך תירוץ דהמצוה (בליל פסח) קובעתו לברך עליה המוציא.
אמנם לענ”ד קושיה מעיקרא ליתא, שהעיקר בזה דכל שמברכים עליו המוציא אם קובעים עליו סעודה, יוצאים בו ידי חובה בפסח, שיש עליו שם “פת”, ולא המעיט אלא דבר שאי אפשר לעולם לברך עליו המוציא, אפילו ע”י קביעות.

והארכתי בזה בס”ד בשו”ת מחקרי ארץ ח”א (סי’ מח) ע”ש. (נמצא באוצר החכמה).