שאל את הרב

סינון אפס

רבנים

נושאים

עבור לשאלה מספר:

מאגר שו"ת (סה"כ 17742 שאלות)
המעניינים
אחרונים
הנצפים ביותר

“האהלה” במלרע

בפשטות היה ראוי שיהיה מעיל כמו מצרימה, סדומה.

אבל לא מצאנו מעולם בתנ”ך מילה מלעיל רק בתנועה שלפני האחרונה ולא לפני תנועה ושוא נע או חטף. (ובלשון המדקדקים תנועה וחצי).

ואם זה יהיה מלעיל, הקורא מוכרח לעשות אחת משלוש שגיאות:

או שיעשה את ההטעמה באות ה’ שהיא חטף סגול, ואי אפשר להטעים בחטף שאז זה נהפך לצירי.

או שיעשה את האות ה’ בשוא נח.

או שיבלע אותה לגמרי. (אינו מוכרח ממש שיטעה אלא זה קשה לנגן כך, ומסתמא יטעה באחד מאלו).

אמנם מצינו מלעיל שיש אחריו תנועה וחצי ואפי’ שני תנועות, אבל זה במלעיל נסוג אחור שחצי המילה שאחר ההטעמה נופלת על המילה שאחריה. כמו “נערמו מים” וזה נשמע כמו נ-ערמומים. אבל האהלה זה בטעם מפסיק, ואינ נסמך על מילה אחרת.

וכן הוא בחומשים ישנים לפני כארבע מאות שנה. וכן במקראות גדולות דפוס ווארשה לפני כמאה וחמשים שנה.

ואותה ההערה יש גם בפסוק “ולוט בא צוערה” שתיבה זו מלרע לפי האמור.

לתוספת הרחבה בזה עי’ אור תורה תמוז תשס”ו סי’ קח בתשובת מרן ראש הישיבה זצ”ל.

 

שאלה בדיקדוק

מילים המתחילות באותיות בג”ד כפ”ת אחרי אותיות אהו”י צריכות להיות רפויות, חוץ ממפיק מפסיק ואתי מרחיק.

וזה ביאורם בקצרה:

מפיק – שהאות שבסוף המילה הקודמת היא נשמעת במבטא. וכמו ויצו פרעה (שמות א, כב).

מפסיק – כשיש טעם מפסיק במילה שנגמרת באותיות אהו”י. כמו ומעשה כרוב (שמות כה, יט).

דחיק – כשאחת משתי התיבות היא קטנה, ויש מקף והמילה הראשונה נגמרת בניקוד קמץ או פתח או סגול (ספ”ק) יהיה דגש. כמו מה פרצת (בראשית לח, כט).

וכן אם התיבה השניה מלעיל ויש מקף והמילה הראשונה נגמרת בסגול יהיה דגש כמו יחוה דעת (תהלים כט, ג).

אתי מרחיק – כשהמילה השניה היא קטנה או מלעיל,והמילה הראשונה נגמרת בסגול ואחריה אות ה’. וכן בקמץ כשאחריה ה’ שרשית (אע”פ שאין מקף) יהיה דגש. כמו עושה לך (בראשית לא, ב) וכן ארצה כנען (שעליה שאלת).

ובשני הכללים הראשונים יש דגש קל ובשנים האחרונים דגש חזק.

יש עוד הרחבה ויש עוד כלל, עי’ בקצרה בכללי הדקדוק שבתחילת תיקון קוראים איש מצליח.

בל תוסיף לשיטת המקובלים בתיפלין של רבנו תם

ביבי”א (ח”א סי’ ג’ סוף אות כה) ג”כ פסק שצריך לעשות תנאי. ועי’ בדרכי העיון מרן ראש הישיבה מאמר ג’ אות לה עד סוף אות לח כולל, שביאר שאף לרבנו האר”י יש חיוב בשניהם מפני הספק ע”ש באורך. ומ”מ בהערות איש מצליח על המשנה ברורה ש”ע סימן לד ס”ב כתבו דאנן נקטינן כהאר”י אין לנו לחשוש לבל תוסיף, וביארו בסוה”ס דכיון נחלקו הפוסקים הזהר יכריע שאין בל תוסיף אפי’ מדרבנן. ע”ש. ואפשר שיעשה תנאי שכונתו לצאת ידי חובה במה שנכון ואם שניהם נכונים מכוון לשניהם. ובזה נראה שיוצא לכו”ע.

מפיק ה

יש סוג אחד, והוא ה בסוף מילה עם נקודה בתוכה. אז משמיעים את האות כאילו היא עם שוא נח, וצריך לשמוע מהיודעים.

 

האם יש הבדל בהגיה בין ט’ רפויה לט’ דגושה?

ט’ דגושה היא יותר חזקה מט’ רפויה. והט’ הרפויה יותר חזקה מתי”ו דגושה וכ”ש מתי’ו רפויה. ובאמת זה מוצא אחר בתי’ו דגושה זה תי’ו אבל חזקה יותא משא”כ ט’ שזה מוצא אחר (הלשון מעט יותר גבוהה בחיך) וצריך ללמוד את זה מאדם בקי.

שאלות בדקדוק קריאת שמע

  1. בפסוק ראשון בגלל שחייבים לכוון בו קשה יותר לקוראו בטעמים. ומ”מ ודאי שמי שאינו מתבלבל בכוונה ראוי לקרוא גם פסוק ראשון בטעמים שהוא עיקר מצות קריאת שמע.
  2. יש לקרוא בשווא נח. אפשר להסביר שהמילה נחלקת לשתים (לא ממש אלא בשביל ההבנה) ולהפסיק חלקיק שניה אחר הדל”ת כאילו אומר ואבד-תם. ומ”מ ודאי להיזהר שלא יהיה כשתי מילים. ומי שקשה לו שיקרא בקול.
  3. נכון. אך יש להסמיך את האות ה’ לאות ו’ שלפניה. (ששוא נח נופל על האות לפניו) ושהמילה תשמע במילה אחת ולא כשתי מילים ומ”מ יותר נכון לומר האות ו’ כמו W, בקיבוץ השפתיים ולא כאות V שהיא ב’ רפויה. ועי’ באורך בספר “קובץ מאמרים” (ח”ב עמ’ רנז ואילך).

*אגב בספר “כתם אופיר” להרה”ג אופיר טנג’י שליט”א עמ’ 234 כתב גם בעניין זה ותוכל להעזר בדבריו.

מצה עשירה בפסח

עי’ בשו”ת שמע שלמה (ח”ד סוף סי’ יג) ובספר אהלי הלכה (עמ’ 71) ועיקר התשובה היא שמים אלה מועטים מאד שאין בהם כח להחמיץ ועוד שהם מתפרקים רק בזמן אפיה וחום התנור מונע מהם להחמיץ. ועוד שמים אלו דינם כמי פירות, שאף ביין יש אחוזי מים שהוא אחד מארבעה יסודות. ועי’ במקורות הנ”ל הענין בהרחבה.

+ טען עוד
לא מצאת את התשובה?
שלח שאלה לרב

דילוג לתוכן