מבטא האותיות לראב"ע ולרא"ש.

אין טעם ואין תועלת בויכוחים, רק יש להראות לו בספר חזון עובדיה ימים נוראים עמוד לד’ שכתב …אבל אם קורא אות ח’ כמו אות כ’ רפויה או אות ע’ כמו אות א’ ואות ק’ כמו כ’ דגושה אין ראוי למנותו ש”ץ.

עד כמה שידוע לי הג’ הרפויה היא בדיוק כמו הר’ המקובלת היום. ולגבי הבעיה כאשר היא נסמכת לר’ למי שאינו יודע לבטא, זכורני שמרן זצ”ל אמר בישיבה שכאשר הג’ הרפויה סמוכה לר’ יש לבטא אותה כג’ דגושה.

ה”א ראשונה בפתח. וא”ו ראשונה בחולם ודגש חזק והוא”ו השניה היא רק בניקוד חולם. HAWOT

כ-A עיין מנחת שי קהלת י”ב י”א.

בפשטות כן.

בדוגמא בלטשאצר על כרחנו ששני השוואים נחים, כי כאשר עושים את השוא השני נע (כמו תשמרו) הוא נסמך על ההברה שאחריו, וכאן בהברה שאחריו אין הטעמה. וכמדומה שבלשון הקדש אין מילה כיוצא בה שיש שני שוואים באמצע מילה ואין הטעמה בהברה שאחריו.

כמו ת’ רק יותר עמוקה.

במלה שמרה הקמץ נקרא כמו חולם והשוא הוא שוא נח.

אבל במזמור פ”ו בתהילים תפילה לדוד הטה וכ’ו שם הקמץ נקרא כמו פתח והשוא שוא נע. (אע”פ שלכאורה היה צריך להיות קמץ חטוף ושוא נע)

גם לדעת המקובלים אין זה מוסכם ורבים הם הסוברים שיש להשמיע לאוזניו, ואמנם כ”כ הבא”ח בשם מהרח”ו, אך מצאו שהמהרח”ו עצמו במקום אחר כתב הפוך, ע’ בכ”ז בשו”ת יצחק ירנן (ח”א סי’ כ”א). ולכן היות ולפי הפשט צריך להזכיר, ולפי הקבלה ג”כ יש אומרים להשמיע לאזניו, כך ראוי לעשות. וכן מורה מרן שליט”א.

ובפרט שכאשר לא משמיעים א”א לבטא את האותיות היטב, כמו שהערתם לנכון. וכדבריכם כתב בספר עטרת צבי על הזוהר (פרשת ויקהל דף ר”ב ע”א).

הט’ לא בולעת את הת’ וגם לא עושים את הט’ בשוא נע, אלא עושים אותה בשוא נח, ואח”כ ממתינים חלקיק שניה ואז עושים את הת’.

איני זוכר שכך אמר, ושאלתי כמה חברים וגם הם לא זוכרים. אם תוכל לציין לנו היכן אמר כן.