ראיתי באחת השאלות שדעת הגר"מ לוי זצ"ל וראש הישיבה להתיר מעיקר הדין השתתפות בהגרלת הפייס ורק אוסרים משום דעת הגר"ע יוסף שיחיה. האם יש מקום להקל למי שרוצה להשתתף באקראי (אחת ל..) ולא בקביעות שהופך את ההגרלה למשאת חייו?
בגמרא (סוכה נ”א עמוד ב’) מובא על מה ששנינו במשנה במוצאי יו”ט הבראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנים שם תיקון גדול, מאי תיקון גדול, אמר רבי אלעזר כאותה ששנינו, חלקה היתה בראשונה, והקיפוה גזוזטרא, והתקינו שיהו נשים יושבות למעלה ואנשים מלמטה ת”ר בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ והיו באים לידי קלות ראש התקינו שיהיו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים, ועדיין היו באים לידי קלות ראש התקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה, היכי עביד הכי והכתיב “הכל בכתב מיד ה’ עלי השכיל” אמר רב קרא אשכחן ודרוש “וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד” אמרו הלוא דברים ק”ו ומה לעתיד לבוא שעסוקין בהספד ואין יצר הרע בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד עכשיו בשמחה ויצר הרע שולט בהם על אחת כמה וכמה. ע”כ ומתבאר שאין בניית הגזוזטרא מכלל הבנין שנאמר בנבואה בצורת בנייתו אלא שהוכיחו חכמים כי לצורך הצניעות מוכרח להוסיף זה, אמור מעתה שאין צורך בתוספת זו אלא בעת שהכל באים ויש חשש לערבוב בין אנשים לנשים אבל במשך השנה לא. ולפי זה נראה שמה שכתב הרמב”ם בהלכות בית הבחירה בסתם הוא לפי שסוף סוף גם זה בניית בית המקדש אבל לא שכוונתו שחלק זה הוא הכרחי כמו שאר הבנין שהרי מוכח מהגמרא שאינו מכלל הבנין אלא רק לצורך צניעות בחג הסוכות ולפיכך כתב בהלכות לולב שבערב החג מתקינים שם גזוזטרא לומר כי בערב החג הוא מוכרח לגמרי שהיה בנויה שהיינו שגם אם במשך השנה הוצרכו להרוס אותה (כפי שמוכרח שאין זה הכרחי לבית המקדש) או שמאליו נשברה הרי שבערב חג סוכות צריכים לשים לב לכך שצריך שתהיה קיימת
ראשית, אשרייך שאת מחפשת את האמת, וב”ה שהתחלת להכיר את האמת, וזכותך גדולה עד מאד שעזבת את דרכך באשר היית, וברצונך לצעוד בדרך ה’ באמת. ויש לדעת כמה נקודות. א) שדרך האמת היא אחת, לעשות רצון הבורא יתברך בכל דבר בלא לסטות ימינה ושמאלה, וכל הלכה בשלחן ערוך, וכל אזהרה שחז”ל הזהירו, צריכים לקיימה ללא פשרות וללא עוררין. אלא שפעמים שיש מנהגים שונים ודעות שונות בעניינים שאינם מבוארים בהלכה ממש, ובזה יכולים להיות מחלוקות בין גדולי הדור, ואין בזה פסול. ב) ”חרדי” בפירושו האמיתי הוא שאדם חרד לדבר ה’ לקיים כל מצוותיו ולעשות כל רצונו, ופוחד לעשות עבירה להמרות את פיו חלילה. ואין קובע בזה היכן גר ומה לובש. שאם הוא מתנהג שלא כרצון ה’ גם אם יגור במקום שכולם ”חרדים” וילבש כמותם, אין הוא חרדי. ולהיפך אם ידקדק במעשיו לעשות כפי רצון ה’, גם אם יגור באיזור אחר וילבש מה שילבש [ע”פ המותר מן התורה], הרי הוא חרד לדבר ה’. ג) ”גדול הדור” הגדרתו ברורה, אדם שהוא משכמו ומעלה, השוקד על תלמודו בהתמדה רבה, ובקי בתורה כולה, וממשיך את שושלת גדולי הדורות שקמו לעם ישראל במשך כל הדורות, כמו הרמב”ם בדורו ומרן הש”ע בדורו, ומרן החיד”א בדורו ומרן הרב בן איש חי בדורו, ושאר החכמים והצדיקים כל אחד במקומו ועירו כידוע. וסמכו עליו גדולי הדור הקודם את ידיהם, ומזכה את הרבים, הן בהלכותיו ופסקיו וחבוריו, והן במעשיו שעומד בפרץ ומתקן תקנות כפי השעה הצריכה, ויראתו קודמת לחכמתו שאינה סוטה מדרך ה’, וכל מעשיו לעשות נחת רוח לפני הבורא, הרי הוא גדול בדורו. ואפשר שיהיו שנים ושלשה גדולי הדור, שכל אחד מהם שלם בכל הנ”ל, ואין לנו הקטנים לתת ציון מי גדול ממי. אבל ודאי שלא כל מי שלמד קצת או הרבה ויש לו קבוצה מסויימת, ופעמים שמתווה לו דרך חדשה, ייקרא גדול בדורו, חלילה. וברור. בכל קבוצה ובכל מקום, ישנם תמיד אנשים שהולכים בדרך שלהם, לטוב או למוטב, ואין מהם ראיה כל הכלל כולו. ולכן פעמים באנשים שכולם חרדים יימצאו אנשים שאינם מתנהגים כשורה, בין בדברים שבין אדם למקום בין בדברים שבין אדם למקום בין בדברים שבין אדם לחבירו, ואין לקחת מהם דוגמא, ויש להיפך במקומות שאינם ”חרדים”, אנשים צדיקים וחסידים ויראי ה’ בעלי מדות טובות, טובים יותר משאר אנשים. והם החרדים באמת. ה) קיצוניות לעולם אינה טובה בדברים שאינם יסוד ועיקר, וצריך אדם לכלכל דבריו במשפט, ולדעת על מה לשים דגש חזק ועל מה לא. וגם איך ומתי ובמה להקפיד. ואין מקום לפרט. ו) אותם המחרימים קבוצות אחרות, ופעמים שפוסלים תלמידי חכמים, או מדברים על גדולי תורה. עושים עוון גדול, ומעשיהם נגד התורה, שאסור לבזות אדם מישראל וכ”ש תלמיד חכם, והמבזה ת”ח אין רפואה למכתו. ב”מ. והיום הדבר נעשה כהיתר ח”ו וכל מי שפוקח עיניו, מדבר כפי דעתו, ה’ יצילנו. ואין חלקנו עמהם. ז) היום היהדות החרדית, שהקומה ע”י גדולי וצדיקי הדורות הקודמים, הוכיחה את עצמה, באופן כללי, [ויש דברים שצריכים תיקון] ועומדים בראשה גדולי הדור הי”ו המנווטים אותה בדרכה, ואף שיש חילוקי דעות ועדות ומנהגים וכיוצא, מכל מקום יש קוים ברורים ומוסכמים על כל הגדולים, והם קוי יסוד, שאסור לזוז מהם. ושאר קבוצות שאינן מקפידות על אלו, וכל אדם איש הישר בעיניו יעשה, טועות הן. למשל, השולח בתו לצבא אף אם הם שומרי שבת ומסורת, הרי דבר ברור הוא ששם תרד פלאים, ומי יודע עם מה תשאר, מלבד שעצם הענין יש בו איסורים רבים כנודע. ואין כאן מקום להאריך בדברים אלו. ח) קיצורן של דברים שהמחפש את האמת, צריך לידע שהיא דרך אחת שה’ רוצה, והיא לשמור קלה כבחמורה בכל דבר. וזהו מה שאומרים כל גדולי הדור, פה אחד. והיא הדרך שצריכים כולם לילך בה, אלא שיש כאלו שמועדים בדרכם ואינם נוהגים כהוגן, אף אם הם משתייכים לקבוצה זו או אחרת. ואדם שרצונו לעשות האמת, לא יסתכל עלינו רק על מה שהקב”ה שואל ממנו. ולכן למעשה הדרך הנכונה לעניות דעתי, לחפש מדרשיה ספרדית לבנות המתחזקות ומחפשות את האמת, ורוצות לשמור את התורה כפי רצון הבורא, ולגדול ולהתעלות שם. ולהיות קשורה לרבנית אמיתית צנועה ויראת ה’. ולא להיות מושפעת מהסביבה בדברים שאינם תואמים את הדרך הנכונה. ולהשתדל להשתלם בין בדברים שבין אדם למקום בין בדברים שבין אדם לחבירו, שכך היהודי האמיתי החרד לדבר ה’, צריך לעשות. ויוסיף תפילה אמיתית מעומק הלב לבורא יתברך שיעזרך על דבר כבוד שמו, לילך בדרך הנכונה. וע”י ההשתדלות והתפילה, בודאי יפתחו כל השערים, ויהיה לך סייעתא דשמיא גדולה. כמאמר רז”ל הבא ליטהר מסייעין בידו.
מחלוקת ברמ”א (ח”מ סי’ שמ”ח ס”ב), ולבני ספרד ודאי שיש להחמיר כיון שדעת הרמב”ם (פי”א מהל’ גזילה ואבידה ה”ד) להחמיר, ולכן אף שאין גילוי מפורש בדעת מרן, מסתמא יתפוס כהרמב”ם, כדרכו.
לבני אשכנז יש מקום להקל, כי הרמ”א הביא בסתם את דעת המקילים ואת דעת המחמירים ביש אומרים, אך זה לא ברור שבדרמ”א אומרים סתם ויש הלכה כסתם. ומסתמא כבודו ספרדי.
אם אין המטרה לנקום אלא מכיון שהוא לא בא אין לך התחייבות לבא, אין בזה איסור כלל, כי זה דבר הגיוני שאדם אינו חייב לתת לשני מה שלא נתן לו, וזה סגנון היחסים ביניהם.
אבל אם המטרה היא כדי לנקום, וכגון שאמור להגיע לאירוע מצד הקירבה ביניהם ונמנע כדי להנקם בו שלא הגיע, נראה שהוא עובר באיסור זה.
גזל הגוי אסור מדאורייתא, כמו שפסק מרן הש”ע (סי’ שמ”ח ס”ב), וכמדומה כן ההלכה גם אצל בני אשכנז. ולהקל מצד המציל מזוטו של ים, לא כ”כ פשוט בנידון זה שהערבים יוצאים מהבתים לתקופה מסויימת וחוזרים לאחר מכן, ואין זה מלחמה ממש שעוזבים לתמיד שנאמר שכבר התייאשו.
ומה שהתורה מזכירה ששוללים את שלל האויבים, לא ברור בכלל שזה קיים בזמן הזה שאנו לא מפנים אותם משם ולא הורגים אותם, רק נשמרים מדברים של פיקוח נפש.
בפשטות, על פי הסיפור שסיפרתם, המשכיר צריך לפצות על ימי העבודה וגם על מה שאי אפשר להשתמש בחדרי המקלחת, אבל אי אפשר לפסוק בלי לשמוע את שני הצדדים, ובלי לדעת בדיוק את פרטי המקרה. תוכלו לפתוח תיק בבית הדין של הישיבה או ללכת לתלמיד חכם בורר המוסכם עליכם שידון בזה.
אם יש לכם אפשרות להשיג את החוזה שחתמתם עמו יהיה מה לדון בזה. אבל אם לא אי אפשר להקל מכיון שיכול להיות שהחתימה עמו כוללת שלא תקנו את הדירה הזאת לעולם ובשום אופן שלא דרכו. לכן אין ברירה אלא לשלם ליורשים או להגיע עמהם לאיזה פשרה. ולשלם לבתו אי אפשר אם יש לו בנים, כי הבת אינה יורשת לפי דיני התורה, אלא אם כן אין לו בנים (תשובה זו נענתה לאחר התייעצות עם אב”ד משפט וצדק הגר”ד עידאן שליט”א).
