מה ההלכה גבי תרומת אברים

ע”ה ישראל מאיר יפרח ס”ט

ראשית, אשרייך שאת מחפשת את האמת, וב”ה שהתחלת להכיר את האמת, וזכותך גדולה עד מאד שעזבת את דרכך באשר היית, וברצונך לצעוד בדרך ה’ באמת. ויש לדעת כמה נקודות. א) שדרך האמת היא אחת, לעשות רצון הבורא יתברך בכל דבר בלא לסטות ימינה ושמאלה, וכל הלכה בשלחן ערוך, וכל אזהרה שחז”ל הזהירו, צריכים לקיימה ללא פשרות וללא עוררין. אלא שפעמים שיש מנהגים שונים ודעות שונות בעניינים שאינם מבוארים בהלכה ממש, ובזה יכולים להיות מחלוקות בין גדולי הדור, ואין בזה פסול. ב) ”חרדי” בפירושו האמיתי הוא שאדם חרד לדבר ה’ לקיים כל מצוותיו ולעשות כל רצונו, ופוחד לעשות עבירה להמרות את פיו חלילה. ואין קובע בזה היכן גר ומה לובש. שאם הוא מתנהג שלא כרצון ה’ גם אם יגור במקום שכולם ”חרדים” וילבש כמותם, אין הוא חרדי. ולהיפך אם ידקדק במעשיו לעשות כפי רצון ה’, גם אם יגור באיזור אחר וילבש מה שילבש [ע”פ המותר מן התורה], הרי הוא חרד לדבר ה’. ג) ”גדול הדור” הגדרתו ברורה, אדם שהוא משכמו ומעלה, השוקד על תלמודו בהתמדה רבה, ובקי בתורה כולה, וממשיך את שושלת גדולי הדורות שקמו לעם ישראל במשך כל הדורות, כמו הרמב”ם בדורו ומרן הש”ע בדורו, ומרן החיד”א בדורו ומרן הרב בן איש חי בדורו, ושאר החכמים והצדיקים כל אחד במקומו ועירו כידוע. וסמכו עליו גדולי הדור הקודם את ידיהם, ומזכה את הרבים, הן בהלכותיו ופסקיו וחבוריו, והן במעשיו שעומד בפרץ ומתקן תקנות כפי השעה הצריכה, ויראתו קודמת לחכמתו שאינה סוטה מדרך ה’, וכל מעשיו לעשות נחת רוח לפני הבורא, הרי הוא גדול בדורו. ואפשר שיהיו שנים ושלשה גדולי הדור, שכל אחד מהם שלם בכל הנ”ל, ואין לנו הקטנים לתת ציון מי גדול ממי. אבל ודאי שלא כל מי שלמד קצת או הרבה ויש לו קבוצה מסויימת, ופעמים שמתווה לו דרך חדשה, ייקרא גדול בדורו, חלילה. וברור. בכל קבוצה ובכל מקום, ישנם תמיד אנשים שהולכים בדרך שלהם, לטוב או למוטב, ואין מהם ראיה כל הכלל כולו. ולכן פעמים באנשים שכולם חרדים יימצאו אנשים שאינם מתנהגים כשורה, בין בדברים שבין אדם למקום בין בדברים שבין אדם למקום בין בדברים שבין אדם לחבירו, ואין לקחת מהם דוגמא, ויש להיפך במקומות שאינם ”חרדים”, אנשים צדיקים וחסידים ויראי ה’ בעלי מדות טובות, טובים יותר משאר אנשים. והם החרדים באמת. ה) קיצוניות לעולם אינה טובה בדברים שאינם יסוד ועיקר, וצריך אדם לכלכל דבריו במשפט, ולדעת על מה לשים דגש חזק ועל מה לא. וגם איך ומתי ובמה להקפיד. ואין מקום לפרט. ו) אותם המחרימים קבוצות אחרות, ופעמים שפוסלים תלמידי חכמים, או מדברים על גדולי תורה. עושים עוון גדול, ומעשיהם נגד התורה, שאסור לבזות אדם מישראל וכ”ש תלמיד חכם, והמבזה ת”ח אין רפואה למכתו. ב”מ. והיום הדבר נעשה כהיתר ח”ו וכל מי שפוקח עיניו, מדבר כפי דעתו, ה’ יצילנו. ואין חלקנו עמהם. ז) היום היהדות החרדית, שהקומה ע”י גדולי וצדיקי הדורות הקודמים, הוכיחה את עצמה, באופן כללי, [ויש דברים שצריכים תיקון] ועומדים בראשה גדולי הדור הי”ו המנווטים אותה בדרכה, ואף שיש חילוקי דעות ועדות ומנהגים וכיוצא, מכל מקום יש קוים ברורים ומוסכמים על כל הגדולים, והם קוי יסוד, שאסור לזוז מהם. ושאר קבוצות שאינן מקפידות על אלו, וכל אדם איש הישר בעיניו יעשה, טועות הן. למשל, השולח בתו לצבא אף אם הם שומרי שבת ומסורת, הרי דבר ברור הוא ששם תרד פלאים, ומי יודע עם מה תשאר, מלבד שעצם הענין יש בו איסורים רבים כנודע. ואין כאן מקום להאריך בדברים אלו. ח) קיצורן של דברים שהמחפש את האמת, צריך לידע שהיא דרך אחת שה’ רוצה, והיא לשמור קלה כבחמורה בכל דבר. וזהו מה שאומרים כל גדולי הדור, פה אחד. והיא הדרך שצריכים כולם לילך בה, אלא שיש כאלו שמועדים בדרכם ואינם נוהגים כהוגן, אף אם הם משתייכים לקבוצה זו או אחרת. ואדם שרצונו לעשות האמת, לא יסתכל עלינו רק על מה שהקב”ה שואל ממנו. ולכן למעשה הדרך הנכונה לעניות דעתי, לחפש מדרשיה ספרדית לבנות המתחזקות ומחפשות את האמת, ורוצות לשמור את התורה כפי רצון הבורא, ולגדול ולהתעלות שם. ולהיות קשורה לרבנית אמיתית צנועה ויראת ה’. ולא להיות מושפעת מהסביבה בדברים שאינם תואמים את הדרך הנכונה. ולהשתדל להשתלם בין בדברים שבין אדם למקום בין בדברים שבין אדם לחבירו, שכך היהודי האמיתי החרד לדבר ה’, צריך לעשות. ויוסיף תפילה אמיתית מעומק הלב לבורא יתברך שיעזרך על דבר כבוד שמו, לילך בדרך הנכונה. וע”י ההשתדלות והתפילה, בודאי יפתחו כל השערים, ויהיה לך סייעתא דשמיא גדולה. כמאמר רז”ל הבא ליטהר מסייעין בידו.

.כעת לא מברכים שהחיינו כמבואר בשלחן ערוך (סימן תקנא סי”ז) שטוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש.

אבל לקנות בלי לברך שהחיינו מותר.

 וק”ו במכנסיים שלא מברכים שהחיינו.

רק מראש חודש אב ממעטין במשא ומתן של שמחה.

ואמנם יש מחמירים כבר מי”ז בתמוז להמנע מקניות,

וזו חומרא בעלמא שנמשכה מכך שלא מברכים שהחיינו.

ועכ”פ במקום צורך כמבואר בשאלה, ברור שמותר.

כדאי להתחזק במצוה מסויימת, כגון צניעות,

תפלה באופן קבוע (אם אפשר- עדיף ג’ תפלות ביום לחוש לסוברים שאשה חייבת ג’ תפלות, כמבואר בתחלת סימן קו) וכדומה.

ובנוסף כדאי להיות בקשר עם רבנית שתתן חיזוק ועצות

כנראה כוונתך ל “צדקתך”. והנה יש אומרים (בדעתו של מרן הרב עובדיה זצ”ל) שגם כשיש חתן אומרים “צדקתך”, ורק אם מחמת היום כראש חודש וכדו’ (לא מחמת איזו שמחה) לא היו אומרים תחנון בחול, אזי גם בשבת לא יאמרו צדקתך. ובנדון שלנו שגם החתן לא נמצא. נראה יותר שלכו”ע יש לומר צדקתך. וכן עשינו במעשה שבא לידינו. אך ודאי וודאי אם רואה שדבר זה גורם למחלוקת יאמר לעצמו בלחש ויניחם במעשיהם, שיש להם על מה שיסמוכו. חזק ואמץ.

ואבאר דברי:

 א. יתכן ועובדים הללו  פשעו בשמירתם כגון שלא השגיחו יפה יפה, שעובד אחר לא יגנוב מהקופה. או שלא ספרו במדוייק את הכסף שקבלו. באופנים הללו הם חייבים מעיקר הדין לשלם גם אם בעל הבית לא תבע מהם. אך גם באופן שהיה אונס גמור בדבר,  ומעיקר הדין היו פטורים מלשלם מכל מקום כלל בידינו כל תנאי שבממון תנאו קיים, ומתנה שומר חינם להיות כשואל. ולפיכך יכול מעסיק להתנות ולסכם עם הפועל שכל נזק שייגרם אפילו באונס יחול הנזק על הפועל. בפרט שבדרך כלל ברוב המקרים האלו אילו העובד היה יותר אחראי לא היה קורה מה שקרה . ואם ימתין בעל הבית עד שיוכיח לעובד את פשיעתו יכול הוא לאבד כל ממונו

ב. לגבי מה שהם משליכים את כל המזון ולא מניחים לעובדים לקחת זה נובע מכך שהם חוששים שעובדים יחביאו מזון או יגרמו ללקוחות לא לקנות כדי שישאר להם ויקחו הכל לעצמם .. ואין איסור בל תשחית אלא כשנעשה דרך השחתה אבל כל שנעשה לשמירת ממונו מותר ועיין מה שכתבתי בעלון הלכות מעשיות (מופיע כאן באתר ) גליון קצג תשובה א בענין השמדת יבול חקלאי

שאף שאם הם עונים אין איסור ממש, מ”מ כבוד ה’ אנו דורשים ולא שיהיה זלזול חלילה.

ואם אחר ההתראה לא יחדלו מעיסוקיהם בפלאפון, אפשר להפסיק לפעם אחת ואז לדאוג שידעו חומרת הענין ולהתרות במי שמתעסק שמחמתו לא אמרנו הפעם קדיש.

ויזהר בשבוע הבא שיאמרו קדיש ויחדל מעוש’ק ידיו.

הצלחה רבה