נפסק בשלחן ערוך חושן משפט (סי' ל"ג סעיף א'), שבני דודים הם שני בשני והם פסולים, ונאמר בסעיף ג' כל אשה שאתה פסול לה אתה פסול לבעלה, שהבעל כאשתו, וממילא כיון שהכלה ובת דודה הן פסולות זו לזו, גם בעל הבת דוד פסול לכלה.
בסעודת מצוה מותר לשמוע שירי קודש המלווים בכלי נגינה (חזון עובדיה ארבע תעניות עמ’ קנ”א). וסעודת בר מצוה בזמנה היא סעודת מצוה, אך אם אינה בזמנה כל שמחנכים שם את הנער לדרוש הוי סעודת מצוה כמבואר בים של שלמה (ב”ק פ”ז סי’ ל”ז), וכל שכן אם עושים שם גם סיום מסכת.
כ”ה תמוז יוצא השנה ביום ראשון, ואפשר לעשות הבר מצוה בו ביום, דהיינו במוצ”ש (אך זה קשה מחמת שהשבת יוצאת מאוחר), או ביום ראשון ויתחילו עוד לפני השקיעה. ואין כדאי לדחות. אך גם אם נאלצים לדחות השמחה ביום, הוי סעודת מצוה כל שמחנכים שם את החתן לדרוש בדברי תורה, וכ”ש אם עושים סיום מסכת.
כתב הרב משנה ברורה (סימן תקנ”א סעיף קטן ט”ז) שאסור לעשות ריקודים ומחולות מי”ז בתמוז ואילך, ורק לעשות תנאים ולאכול באותה שעה מיני מתיקה, ולא סעודה ממש מותר. ע”ש. וכן פסק הרב כף החיים (אות ט”ל), וכן כתב בחזון עובדיה (עמוד קמט-קן) שאין חילוק בזה בין ספרדים לאשכנזים, ורק בנישואין ממש שיש מצוה גדולה של פריה ורביה, מותר לספרדים לישא עד ראש חודש אב. ע”ש.
ולכן אף שעריכת “חינה” היא לצורך הנישואין, אין להקל ואפשר להקדימה. כי ימי בין המצרים נועדו לזכור את החורבן ולהתאבל עליו על ידי אמירת תיקון חצות ביום, ושאר דברים שנהגו ישראל, ואיך ישמחו ישירו וירקדו, והם ימי צער לכלל ישראל. ולכן יש להקדים את עריכת החינה, ואת הנישואין יעשו מיד אחרי ט’ באב. וכל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה.
כתב הש”ע בסי’ קל”א סעי’ ד’ “נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל, ולא בבית החתן, ולא בבהכ”נ ביום מילה, ולא כשיש שם חתן. הגה: ודוקא שהמילה או החתן באותו ב”ה, אבל אם אין המילה בבהכ”נ, אף על פי שהיא בבהכ”נ האחרת, אומרים תחנון (פסקי מהרי”א סי’ פ”א); וביום המילה שאין אומרים תחנון, דוקא שחרית שמלין אז התינוק, אבל מנחה אף על פי שמתפללין אצל התינוק הנימול, אומרים תחנון; מה שאין כן בחתן, שאין אומרים תחנון כל היום, כשמתפללין אצל החתן (הגהות מיימוני פ”ה מה”ת) ולא מקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה”.
וכתב המשנ”ב בס”ק כ”א “ולא בבית החתן – היינו משעה שנכנס לחופה אבל מקודם אומרים ויש מקילין אף בשחרית [שלחן שלמה וכן משמע קצת מהגר”א]”. שכתב בביאור הגר”א “בחתן שא”א כו’. אף על פי שהחופה לאחר מנחה כמו בע”פ שהוא י”ט אף על פי ששחיטת פסחים אחר חצות מהרא”י”.
מכאן אם הולכים אחר התפילה ישר לחופה, נהגו שהציבור לא אומר וידוי, אמנם אם לא הולכים ישר לחופה אומרים הציבור וידוי.
בכל אופן אומר החתן וידוי הגדול, ביום החופה. כיון שביום זה נמחלים לו עוונתיו.
עיין בשו”ת יחוה דעת (ח”א סימן נ”א) בשם הרב שיירי כנה”ג (א”ח סי’ קע”ד הג”ט אות ב’) שאפשר לומר למסובים “בשמחתכם” ואח”כ לברך ולשתות, כי גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. ע”ש. והוא הדין לאמירת “לחיים”. וכן אומרים “לחיים” בקידוש לפני ברכת בורא פרי הגפן. ויש מקור לזה בגמרא שבת דף ס”ז ע”ב (סוף פרק ששי).
נראה דלכתחילה אין לעשות כן מפני דברי הרמ”א ביורה דעה (סימן שצ”א) שאסור לאכול בסעודה בליל יארציי”ט ע”ש. ובדיעבד אם קבעו החופה בליל יארצייט, מותר להשתתף ולסמוך על המתירים.
לשבור טלפון לא כשר, אין הדבר פשוט וע"ע באורך בשו"ת ברכת יהודה ח"ז (חחו"מ סימן ח') אך בודאי שצריך להוכיחו שימנע מלהשתמש בו ומצד דיני ממונות, כל מקרה לגופו, וצריך לראות ולשמוע את ב' הצדדים
כיון שהמטה מושכרת ללאה, זכותה של לאה לדרוש מרחל דמי שכירות אם תרצה לדרוש, ואף בדבר שאין דרך להשכיר יכולה לדרוש תשלום קודם מעשה וכל שכן בדבר שדרך להשכיר שאפשר לדרוש תשלום אף למפרע. (וע"ע בש"ע חו"מ סימן שס"ג סעיף ו') ואם רוצה לוותר לה על התשלום זה עניין שלה
בעניין תשלום ההורים למוסדות חינוך ולימוד בתקופה זו
הנני להקדים שבכדי להשיב תשובה כתקנה היה צריך לשמוע את שני הצדדים וכדכתיב "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק". ואלו שעונים לצד אחד (כמו אחד המשיבים בבית ההוראה דידן לשואלת זו וכן רב אחד למנהלת החוג), היינו שרואים שבאים אליהם לשאול כיצד עליהם לנהוג, כדי להיות נקיים מה' ומישראל, ומשיבים לפי מה שאותו צד סיפר, ולא בתור פסק דין החלטי אשר יכול להנתן רק אחר שמיעת טענות ב' הצדדים.
ולכן במקרה זה הנני מדגיש שהתשובה היא לפי מה שתיארה השואלת במכתב הנ"ל (בתוספת פרטים שסיפרה לנו בטלפון), ובפרט שהוא אחר מעשה, וכבר ע"פ מה שהשיבו לה שלחה עו"ד שתדרוש את השיקים והנהלת החוג נאלצה להסכים לעתירה. ושואלת אם נהגה כהוגן.
והנה לגבי מכת מדינה נודע מחלוקת גדולי האחרונים בזה, ומור"ם בהגהתו בשלחן ערוך חושן משפט (סימן שכ"א סעיף א') כתב וז"ל: וכן פסק מהר"ם על מלמד שגזר המושל שלא ילמוד דהוי מכת מדינה וכל ההפסד על בעל הבית, ויש חולקין וס"ל דמכאן ולהבא בדין חזרה קאי וכו' והסברא הראשונה נ"ל עיקר. ע"כ (וכן רמז על כך בהגהתו בר"ס של"ד). אולם הסמ"ע שם (ס"ק ו') האריך למעניתו לחלוק על דברי מור"ם, וע"ע מה שכתבו בזה הש"ך (סק"א) והט"ז (שם) והרב נתיבות המשפט (סק"א) ובביאור הגר"א (שם אות ז') ובשו"ת חתם סופר (חחו"מ סי' קס"א) ובשו"ת מהרש"ג חלק ג' (סי' קכ"ב) ובחכמת שלמה (סי' שכ"א) ערוך השלחן (סימן של"ד סעיף י') ובשו"ת שמחת כהן מהד"ב חחו"מ (סי' כ"ה). ולכאורה יכול המוחזק לומר קים לי כהפוטרים. ובפרט לאור חלק מדברי האחרונים הנז' דבנ"ד גם לדברי מור"ם יהיו ההורים פטורים מלשלם. וכמו שהארכתי בחילוקים שכתבו האחרונים בזה בתשובה לעיל. אלא שאם בכוונת ההורים להמשיך בקורס אחר שיעבור זעם, עליהם לשלם את ההוצאות שהיו מוכרחים לשלם הנהלת הקורס גם בזמן זה בכדי להבטיח המשכת הקורס בבוא העת. אלא דבנ"ד שבעלי הקורס מוחזקים בשיקים, היה מקום לומר שאינם צריכים להחזיר, וכידוע יש בדבר מחלוקת גדולה. ועיין שו"ת משפטיך ליעקב חלק א' (סימן י"א) באורך. אך פשטה ההוראה שגם בזה אין נחשבים למוחזקים וכמו שהורה הגר"נ קרליץ (עיין בדרכי משפט פרק ט"ז הערה כ"ג). ובפרט לגבי החודשים שמכאן והלאה (היינו מאז שההורים הודיעו שרצונם לבטל) שלא יצטרכו לשלם עליהם. ועוד שהיכן שחזר הקורס ולא התבטל הענין לגמרי, וההורים אנוסים מלשלוח בתם, שמפחדים מהדבקות (כפי ששמעתי מהאם בטלפון), וכן שעיקר מטרת הקורס שיגיעו למופע בסופו כפי הנראה לא יהיה, ובזה אינם מוכנים לשלוח, הרי זה אונס של יחידים שבזה לכ"ע אין ההורים צריכים לשלם וכמ"ש כיו"ב בשו"ת מהר"ם פאדואה (סימן פ"ו). ע"ש (וע"ע בסימן הקודם). מסתבר שההורים פטורים לגמרי. וברור שהתנאי של הודעה חודשיים מראש לא היה אדעתא דהכי שבאה מכה כזו. אם כי יש עוד צדדים ומסתמא אם היו באים ב' הצדדים ביחד היו מגיעים לפשרה הקרובה לדין.
והיכן שברור להורים שהדין עמהם, בפרט אחר שהתייעצו עם מורה הוראה, ולא רצו להחזיר להם המגיע להם, הרי האם יכולה לשלוח את חבירתה העו"ד שתבקש בסמכותה להחזיר להם המגיע להם. והרי חוב ברור מותר להוציאו אף על ידי ערכאות ממש וכמ"ש בשו"ת מהרש"ם ח"א (סי' פ"ט) וח"ג (סי' קצ"ה). ע"ש. ואף שבזה יתכן ואינו חוב ברור אחר שהצד שכנגד טוען שהדין עמו, מ"מ לשלוח חברה בתור שליחה ומתוקף סמכותה היא עו"ד (ולא כפתה להחזיר אם יש לצד השני טענות אמיתיות וברורות) ולכן לא רוצים להתחמק ומעדיפים לשלם ולא ללכת לדיון, אין זה בגדר ערכאות.
רק שלגבי עמלת ביטול השיקים, קשה לחייב את ההנהלה, כיון שיטענו דקים להו כהסוברים שההפסד על בעה"ב, וכיון שהם מוחזקים בכסף קשה לחייבם בזה (ואם היו באים לדין מסתמא גם בזה היו מגיעים לפשרה). אבל את השיקים על פי האמור הנהלת החוג צריכה להחזיר.
וזאת למודעי, שכל זה כשאין דברים ברורים בחוק, אבל אם יש בזה נהלים ברורים, גם לפי ההלכה הולכים אחר הנהוג בזה ברשויות. כמו שאמרו כמה דיינים, וכ"כ הגרע"י טולידאנו במאמרו (שהבאתי בהערה לעיל).
