ניקוד המילה "שליש" בפטום הקטורת

יש אולי כמה כללים בזה אבל גם הם לא דנים בכל האופנים.

כל מילה שהיא מסתיימת באות ת’ שאינה שימוש כגון שירות, אות, טלית וכדו’ הראשונים החשיבו אותה בלשון זכר. (עי’ בספר נאמן ביתי משיעורי מרן ראש הישיבה זצ”ל עמ’ 76). ולכן המילה “אמת” אע”פ שהיא לשון נקבה מ”מ השתמשו בה גם בלשון זכר. וכמדומה שנפלה טעות בסוף השאלה וצ”ל בלשון “זכר”.

אתם צודקים, הקדמא צריכה להיות בא’, ונפלה טעות בתיקון קוראים והחומש של איש מצליח. וכבר שלחתי את הטעות למוה”ר ר’ יהונתן קיויתי שליט”א והסכים לזה, ורשם אצלו לתקן במהדורה הבאה. יישר כח! לחיבת הקודש נשלח לך בלי נדר את מה ששלחתי לה”ר יהונתן קויתי, ומה שהשיב לי.

בשווא נח, כיוון שהוא מלעיל בטל כלל הדומות. כמו “יקראונני”, “ישחרונני”, “ימצאונני” בספר משלי (א’ כח) וכן בתהלים (נ כג) “יכבדנני”. כן כתב מרן ראש הישיבה זצ”ל על פי הרד”ק בספר מכלול (דף ע”ב ע”א)

מלרע. כך ענה מרן רה”י זצוק”ל הכ”מ לשואל אחד. ואין זה זרקא ומהפך אלא צינורית. וכשזה זרקא בלי עוד טעם במילה זה צינור. להרחבה בעניין הטעמים של ספר תהלים וכן משךי וחלק מספר איוב עי’ בתהלים בהוצאת הישיבה בראש הספר. ולדעת איך לנגן בהם צריך לשמוע ממי שיודע (ישנן הקלטות של מרן ראש היישבה). ולדוגמא ראה פרק כד פס’ ט’ בשם השם. ובפרק פו פס’ יא.

העונה הרב אהרן מימון

רק בלמ”ד להשלים את הלמ”ד החסרה (מלשון כלולות) משא”כ הכ”ף שאמנם הייתה צריכה להיות דגושה מדין בג”ד כפ”ת בראש מילה, אך כיוון שבאה עתה אחר אותיות אהו”י האות רפויה.

א. אם כוונת השאלה לקמץ רגיל שיש לו נטיה לחולם, ההבדל הוא ברור – הקמץ הוא כמו פתח עם נטיה קטנה לכיוון החולם.
ב. אלוקים עם חטף סגול, ואדנות עם חטף פתח. (אולי לא הבנתי את השאלה)
ג. בפשטות יש להקפיד על כללים אלו בכל אופן.
ד. נפסק בשו”ע (סי’ סא סכ”ג) לא יניח הנד. א”כ אין לעשות כן, אולי רק באופן שי שינוי משמעות אם יש לכם דוגמא נשמח שתשלחו לנו.
ה. הטעם לא מחבר אלא כמו פשטא וזקף קטון. שיהיה דגש.
אם לא הבנו טוב את דבריכם נשמח שתשלחו שוב וביתר פירוט.

א. בָּזָךְ

ב. בְּזִיכִים בפשטות רפוי, כי על פי רוב הטיה כזאת תהיה ברפוי ורק לעיתים דגוש, כמ”ש הרד”ק במכלול (דף קנ”ו ע”א)

ודע שהרבים של בזך הוא הוא בְּזָכִים או (בְּזַכּים), והיחיד של בְּזִיכִים בוא בָּזִיך, וזה מוזר שהשתמשו חז”ל ביחיד בלשון זה וברבים בלשון אחרת.

מרן בשו”ע (סי’ כה ס”ז) פסק לומר ללא דגש, והרמד”ל בספר המעריך חולק עליו. ולדעת מרן ראש הישיבה זצ”ל הנכון יותר כהרמד”ל אלא שמר פסק אחרת, ולכן בכל מקום שהוזכר נוסח הברכה נקדו כפסק מרן ובסתם נקדו לפי מה שנראה יותר נכון. (כן שמעתי מהרב אלדן הכהן שליט”א – מנקד המשנ”ב מהדורת מכון הרב מצליח).

באמצע משפט בפתח, בסוף משפט בקמץ.