בני שיחיה עשה עבור מוסד חינוכי חרדי, פרוייקט חשוב במחשבים. הוא עבד על זה יותר משנה והסכים לעשות זאת תמורת שכר לשעה שהוא חצי מהשכר הרגיל שהוא מקבל מלקוחות מסחריים. למרות זאת, לא שלמו לו עבור כחצי שנה של עבודה, בטענות של חוסר כסף. היתה תקופה שהוא הגיע כמעט עד פת לחם כי לא שלמו לו. כבר כמעט שנה מאז גמר את הפרוייקט להנאת המוסד, ועדיין דוחים אותו בלך ושוב. לדעתי, הם סתם מנצלים לרעה את טוב לבו.
חשבתי ש"ביומו תתן שכרו" היא מצוה דאורייתא. האם מוסד חינוכי פטור ממצוה זו? מה אנו אמורים לעשות? האם מותר לפרסם ברבים את קלון המוסד, על פי מה שכתוב במסכת יומא "מפרסמים את החנפים"? האם ללכת לבית דין?
גם מוסד ציבורי מנהליו עוברים על בל תלין (עיין בספר מנחת צבי להרב צבי שפיץ שליט"א). וכדאי ללכת לבית דין ואין לפרסם דברים נגדם ברבים אלא אם כן לא מוכנים לציית בבית דין.
מחלוקת ברמ”א (ח”מ סי’ שמ”ח ס”ב), ולבני ספרד ודאי שיש להחמיר כיון שדעת הרמב”ם (פי”א מהל’ גזילה ואבידה ה”ד) להחמיר, ולכן אף שאין גילוי מפורש בדעת מרן, מסתמא יתפוס כהרמב”ם, כדרכו.
לבני אשכנז יש מקום להקל, כי הרמ”א הביא בסתם את דעת המקילים ואת דעת המחמירים ביש אומרים, אך זה לא ברור שבדרמ”א אומרים סתם ויש הלכה כסתם. ומסתמא כבודו ספרדי.
אם אין המטרה לנקום אלא מכיון שהוא לא בא אין לך התחייבות לבא, אין בזה איסור כלל, כי זה דבר הגיוני שאדם אינו חייב לתת לשני מה שלא נתן לו, וזה סגנון היחסים ביניהם.
אבל אם המטרה היא כדי לנקום, וכגון שאמור להגיע לאירוע מצד הקירבה ביניהם ונמנע כדי להנקם בו שלא הגיע, נראה שהוא עובר באיסור זה.
גזל הגוי אסור מדאורייתא, כמו שפסק מרן הש”ע (סי’ שמ”ח ס”ב), וכמדומה כן ההלכה גם אצל בני אשכנז. ולהקל מצד המציל מזוטו של ים, לא כ”כ פשוט בנידון זה שהערבים יוצאים מהבתים לתקופה מסויימת וחוזרים לאחר מכן, ואין זה מלחמה ממש שעוזבים לתמיד שנאמר שכבר התייאשו.
ומה שהתורה מזכירה ששוללים את שלל האויבים, לא ברור בכלל שזה קיים בזמן הזה שאנו לא מפנים אותם משם ולא הורגים אותם, רק נשמרים מדברים של פיקוח נפש.
בפשטות, על פי הסיפור שסיפרתם, המשכיר צריך לפצות על ימי העבודה וגם על מה שאי אפשר להשתמש בחדרי המקלחת, אבל אי אפשר לפסוק בלי לשמוע את שני הצדדים, ובלי לדעת בדיוק את פרטי המקרה. תוכלו לפתוח תיק בבית הדין של הישיבה או ללכת לתלמיד חכם בורר המוסכם עליכם שידון בזה.
אם יש לכם אפשרות להשיג את החוזה שחתמתם עמו יהיה מה לדון בזה. אבל אם לא אי אפשר להקל מכיון שיכול להיות שהחתימה עמו כוללת שלא תקנו את הדירה הזאת לעולם ובשום אופן שלא דרכו. לכן אין ברירה אלא לשלם ליורשים או להגיע עמהם לאיזה פשרה. ולשלם לבתו אי אפשר אם יש לו בנים, כי הבת אינה יורשת לפי דיני התורה, אלא אם כן אין לו בנים (תשובה זו נענתה לאחר התייעצות עם אב”ד משפט וצדק הגר”ד עידאן שליט”א).
לשבור טלפון לא כשר, אין הדבר פשוט וע"ע באורך בשו"ת ברכת יהודה ח"ז (חחו"מ סימן ח') אך בודאי שצריך להוכיחו שימנע מלהשתמש בו ומצד דיני ממונות, כל מקרה לגופו, וצריך לראות ולשמוע את ב' הצדדים
כיון שהמטה מושכרת ללאה, זכותה של לאה לדרוש מרחל דמי שכירות אם תרצה לדרוש, ואף בדבר שאין דרך להשכיר יכולה לדרוש תשלום קודם מעשה וכל שכן בדבר שדרך להשכיר שאפשר לדרוש תשלום אף למפרע. (וע"ע בש"ע חו"מ סימן שס"ג סעיף ו') ואם רוצה לוותר לה על התשלום זה עניין שלה
בעניין תשלום ההורים למוסדות חינוך ולימוד בתקופה זו
הנני להקדים שבכדי להשיב תשובה כתקנה היה צריך לשמוע את שני הצדדים וכדכתיב "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק". ואלו שעונים לצד אחד (כמו אחד המשיבים בבית ההוראה דידן לשואלת זו וכן רב אחד למנהלת החוג), היינו שרואים שבאים אליהם לשאול כיצד עליהם לנהוג, כדי להיות נקיים מה' ומישראל, ומשיבים לפי מה שאותו צד סיפר, ולא בתור פסק דין החלטי אשר יכול להנתן רק אחר שמיעת טענות ב' הצדדים.
ולכן במקרה זה הנני מדגיש שהתשובה היא לפי מה שתיארה השואלת במכתב הנ"ל (בתוספת פרטים שסיפרה לנו בטלפון), ובפרט שהוא אחר מעשה, וכבר ע"פ מה שהשיבו לה שלחה עו"ד שתדרוש את השיקים והנהלת החוג נאלצה להסכים לעתירה. ושואלת אם נהגה כהוגן.
והנה לגבי מכת מדינה נודע מחלוקת גדולי האחרונים בזה, ומור"ם בהגהתו בשלחן ערוך חושן משפט (סימן שכ"א סעיף א') כתב וז"ל: וכן פסק מהר"ם על מלמד שגזר המושל שלא ילמוד דהוי מכת מדינה וכל ההפסד על בעל הבית, ויש חולקין וס"ל דמכאן ולהבא בדין חזרה קאי וכו' והסברא הראשונה נ"ל עיקר. ע"כ (וכן רמז על כך בהגהתו בר"ס של"ד). אולם הסמ"ע שם (ס"ק ו') האריך למעניתו לחלוק על דברי מור"ם, וע"ע מה שכתבו בזה הש"ך (סק"א) והט"ז (שם) והרב נתיבות המשפט (סק"א) ובביאור הגר"א (שם אות ז') ובשו"ת חתם סופר (חחו"מ סי' קס"א) ובשו"ת מהרש"ג חלק ג' (סי' קכ"ב) ובחכמת שלמה (סי' שכ"א) ערוך השלחן (סימן של"ד סעיף י') ובשו"ת שמחת כהן מהד"ב חחו"מ (סי' כ"ה). ולכאורה יכול המוחזק לומר קים לי כהפוטרים. ובפרט לאור חלק מדברי האחרונים הנז' דבנ"ד גם לדברי מור"ם יהיו ההורים פטורים מלשלם. וכמו שהארכתי בחילוקים שכתבו האחרונים בזה בתשובה לעיל. אלא שאם בכוונת ההורים להמשיך בקורס אחר שיעבור זעם, עליהם לשלם את ההוצאות שהיו מוכרחים לשלם הנהלת הקורס גם בזמן זה בכדי להבטיח המשכת הקורס בבוא העת. אלא דבנ"ד שבעלי הקורס מוחזקים בשיקים, היה מקום לומר שאינם צריכים להחזיר, וכידוע יש בדבר מחלוקת גדולה. ועיין שו"ת משפטיך ליעקב חלק א' (סימן י"א) באורך. אך פשטה ההוראה שגם בזה אין נחשבים למוחזקים וכמו שהורה הגר"נ קרליץ (עיין בדרכי משפט פרק ט"ז הערה כ"ג). ובפרט לגבי החודשים שמכאן והלאה (היינו מאז שההורים הודיעו שרצונם לבטל) שלא יצטרכו לשלם עליהם. ועוד שהיכן שחזר הקורס ולא התבטל הענין לגמרי, וההורים אנוסים מלשלוח בתם, שמפחדים מהדבקות (כפי ששמעתי מהאם בטלפון), וכן שעיקר מטרת הקורס שיגיעו למופע בסופו כפי הנראה לא יהיה, ובזה אינם מוכנים לשלוח, הרי זה אונס של יחידים שבזה לכ"ע אין ההורים צריכים לשלם וכמ"ש כיו"ב בשו"ת מהר"ם פאדואה (סימן פ"ו). ע"ש (וע"ע בסימן הקודם). מסתבר שההורים פטורים לגמרי. וברור שהתנאי של הודעה חודשיים מראש לא היה אדעתא דהכי שבאה מכה כזו. אם כי יש עוד צדדים ומסתמא אם היו באים ב' הצדדים ביחד היו מגיעים לפשרה הקרובה לדין.
והיכן שברור להורים שהדין עמהם, בפרט אחר שהתייעצו עם מורה הוראה, ולא רצו להחזיר להם המגיע להם, הרי האם יכולה לשלוח את חבירתה העו"ד שתבקש בסמכותה להחזיר להם המגיע להם. והרי חוב ברור מותר להוציאו אף על ידי ערכאות ממש וכמ"ש בשו"ת מהרש"ם ח"א (סי' פ"ט) וח"ג (סי' קצ"ה). ע"ש. ואף שבזה יתכן ואינו חוב ברור אחר שהצד שכנגד טוען שהדין עמו, מ"מ לשלוח חברה בתור שליחה ומתוקף סמכותה היא עו"ד (ולא כפתה להחזיר אם יש לצד השני טענות אמיתיות וברורות) ולכן לא רוצים להתחמק ומעדיפים לשלם ולא ללכת לדיון, אין זה בגדר ערכאות.
רק שלגבי עמלת ביטול השיקים, קשה לחייב את ההנהלה, כיון שיטענו דקים להו כהסוברים שההפסד על בעה"ב, וכיון שהם מוחזקים בכסף קשה לחייבם בזה (ואם היו באים לדין מסתמא גם בזה היו מגיעים לפשרה). אבל את השיקים על פי האמור הנהלת החוג צריכה להחזיר.
וזאת למודעי, שכל זה כשאין דברים ברורים בחוק, אבל אם יש בזה נהלים ברורים, גם לפי ההלכה הולכים אחר הנהוג בזה ברשויות. כמו שאמרו כמה דיינים, וכ"כ הגרע"י טולידאנו במאמרו (שהבאתי בהערה לעיל).
