דירה שהשכירו אותה לערבים בעבר

בסעודת מצוה מותר לשמוע שירי קודש המלווים בכלי נגינה (חזון עובדיה ארבע תעניות עמ’ קנ”א). וסעודת בר מצוה בזמנה היא סעודת מצוה, אך אם אינה בזמנה כל שמחנכים שם את הנער לדרוש הוי סעודת מצוה כמבואר בים של שלמה (ב”ק פ”ז סי’ ל”ז), וכל שכן אם עושים שם גם סיום מסכת.

כ”ה תמוז יוצא השנה ביום ראשון, ואפשר לעשות הבר מצוה בו ביום, דהיינו במוצ”ש (אך זה קשה מחמת שהשבת יוצאת מאוחר), או ביום ראשון ויתחילו עוד לפני השקיעה. ואין כדאי לדחות. אך גם אם נאלצים לדחות השמחה ביום, הוי סעודת מצוה כל שמחנכים שם את החתן לדרוש בדברי תורה, וכ”ש אם עושים סיום מסכת.

ולכן אף שעריכת “חינה” היא לצורך הנישואין, אין להקל ואפשר להקדימה. כי ימי בין המצרים נועדו לזכור את החורבן ולהתאבל עליו על ידי אמירת תיקון חצות ביום, ושאר דברים שנהגו ישראל, ואיך ישמחו ישירו וירקדו, והם ימי צער לכלל ישראל. ולכן יש להקדים את עריכת החינה, ואת הנישואין יעשו מיד אחרי ט’ באב. וכל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה.

מחלוקת ברמ”א (ח”מ סי’ שמ”ח ס”ב), ולבני ספרד ודאי שיש להחמיר כיון שדעת הרמב”ם (פי”א מהל’ גזילה ואבידה ה”ד) להחמיר, ולכן אף שאין גילוי מפורש בדעת מרן, מסתמא יתפוס כהרמב”ם, כדרכו.
לבני אשכנז יש מקום להקל, כי הרמ”א הביא בסתם את דעת המקילים ואת דעת המחמירים ביש אומרים, אך זה לא ברור שבדרמ”א אומרים סתם ויש הלכה כסתם. ומסתמא כבודו ספרדי.

אם אין המטרה לנקום אלא מכיון שהוא לא בא אין לך התחייבות לבא, אין בזה איסור כלל, כי זה דבר הגיוני שאדם אינו חייב לתת לשני מה שלא נתן לו, וזה סגנון היחסים ביניהם.
אבל אם המטרה היא כדי לנקום, וכגון שאמור להגיע לאירוע מצד הקירבה ביניהם ונמנע כדי להנקם בו שלא הגיע, נראה שהוא עובר באיסור זה.

גזל הגוי אסור מדאורייתא, כמו שפסק מרן הש”ע (סי’ שמ”ח ס”ב), וכמדומה כן ההלכה גם אצל בני אשכנז. ולהקל מצד המציל מזוטו של ים, לא כ”כ פשוט בנידון זה שהערבים יוצאים מהבתים לתקופה מסויימת וחוזרים לאחר מכן, ואין זה מלחמה ממש שעוזבים לתמיד שנאמר שכבר התייאשו.

ומה שהתורה מזכירה ששוללים את שלל האויבים, לא ברור בכלל שזה קיים בזמן הזה שאנו לא מפנים אותם משם ולא הורגים אותם, רק נשמרים מדברים של פיקוח נפש.

בפשטות, על פי הסיפור שסיפרתם, המשכיר צריך לפצות על ימי העבודה וגם על מה שאי אפשר להשתמש בחדרי המקלחת, אבל אי אפשר לפסוק בלי לשמוע את שני הצדדים, ובלי לדעת בדיוק את פרטי המקרה. תוכלו לפתוח תיק בבית הדין של הישיבה או ללכת לתלמיד חכם בורר המוסכם עליכם שידון בזה.

אם יש לכם אפשרות להשיג את החוזה שחתמתם עמו יהיה מה לדון בזה. אבל אם לא אי אפשר להקל מכיון שיכול להיות שהחתימה עמו כוללת שלא תקנו את הדירה הזאת לעולם ובשום אופן שלא דרכו. לכן אין ברירה אלא לשלם ליורשים או להגיע עמהם לאיזה פשרה. ולשלם לבתו אי אפשר אם יש לו בנים, כי הבת אינה יורשת לפי דיני התורה, אלא אם כן אין לו בנים (תשובה זו נענתה לאחר התייעצות עם אב”ד משפט וצדק הגר”ד עידאן שליט”א).

להדליק נר ודאי אפשר.

וגם לעלות לקבר לא נראה שיש איזה עיכוב, וכן נהגו בתונס לעלות לקבר ביום השלישי של האבלות למרות שקרוב לוודאי שלא עשו מציבה עד לאחר שבעה ימים לפחות.

יה”ר שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולינו.

אם הוא לא ידע עליך, המחילה שביקשת הועילה, ותיזהר מכאן ולהבא. יישר כח!

כתב הש”ע בסי’ קל”א סעי’ ד’ “נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל, ולא בבית החתן, ולא בבהכ”נ ביום מילה, ולא כשיש שם חתן. הגה: ודוקא שהמילה או החתן באותו ב”ה, אבל אם אין המילה בבהכ”נ, אף על פי שהיא בבהכ”נ האחרת, אומרים תחנון (פסקי מהרי”א סי’ פ”א); וביום המילה שאין אומרים תחנון, דוקא שחרית שמלין אז התינוק, אבל מנחה אף על פי שמתפללין אצל התינוק הנימול, אומרים תחנון; מה שאין כן בחתן, שאין אומרים תחנון כל היום, כשמתפללין אצל החתן (הגהות מיימוני פ”ה מה”ת) ולא מקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה”.

וכתב המשנ”ב בס”ק כ”א “ולא בבית החתן – היינו משעה שנכנס לחופה אבל מקודם אומרים ויש מקילין אף בשחרית [שלחן שלמה וכן משמע קצת מהגר”א]”. שכתב בביאור הגר”א “בחתן שא”א כו’. אף על פי שהחופה לאחר מנחה כמו בע”פ שהוא י”ט אף על פי ששחיטת פסחים אחר חצות מהרא”י”.

מכאן אם הולכים אחר התפילה ישר לחופה, נהגו שהציבור לא אומר וידוי, אמנם אם לא הולכים ישר לחופה אומרים הציבור וידוי.

בכל אופן אומר החתן וידוי הגדול, ביום החופה. כיון שביום זה נמחלים לו עוונתיו.