מה יעשה אדם שחס ושלום הגיעה אליו צרה שתלוה אותו חלילה לכל חייו, ללא שום אפשרות להיפטר ממנה. לפשפש במעשיו ולחזור בתשובה- כמו שעושים תמיד כאשר מגיעה צרה- זה לא יועיל לו הרבה, שכן גם אם יחזור בתשובה שלימה -הוא עדיין יסבול מהצרה, מה אם כן עליו לעשות?
יאמין ויבין שכך רצה אותו יוצרו עם אותה צרה, ורק כך יוכל הוא לממש את עצמו ולהגיע לפסגות הראויות לו. כמו ששמענו כעת על רבי נתן צבי פינקל זצ”ל ראש ישיבת מיר שיש בה כ 6000 איש והוא עצמו היה חולה בפרקינסון – מחלת הנפילה ואעפ”כ ניהל ישיבה הגדולה בעולם, כמו חטה שזורעים אותה באדמה מצמיחה לשיבולת בעלת גרעינים רבים.
לא ראוי ללומדה לפני ואף אם סיים את כל הש”ס. ומרן ראש הישיבה זצ”ל היה מורה במקרה כזה שאחרי סגירת התנאים ומסיבת הוורט יתחיל בלימוד מסכת זו, ומ”מ היה אומר שסיום הש”ס יכול לעשות גם קודם שלמדה, ונימוקו עימו כי זה כל אשר יכול ללמוד כעת. ולא גרע ממי שסיים את התלמוד ולא למד מסכת כלים וכו’, שחשיב שפיר סיום הש”ס.
לכתחילה יש להפקיר את המקום לפני שתטיל ביצים. ובדיעבד בדורנו שאין אנו רגילים ביונים ואין אנו רוצים בליכלוכם יש אומדן דעת שלא כיון לזכות בהם. עי’ ויען שמואל חלק ז סי’ כה.
בדורנו המציאות היא שחרדות ופחדים מצויים מאד וגם אצל אנשים בוגרים.
יש ב”ה דרכים נפלאות לצאת מזה, והעיקרית היא עיסוק תמידי במידת הבטחון בה’ יתברך. (לימוד בספרים הקדושים בנושא ובעיקר שער הביטחון שבחובות הלבבות, שמיעת שיעורים בנושא אמונה ובטחון, ואם אפשר גם שיחות אישיות עם תלמיד חכם שיכול לחזק בעניינים אלו) ובנוסף לימוד תורה בכוחו לנטרל מהאדם תחושות רעות וכיו”ב ובפרט לימוד בשמחה ומרץ לשם שמיים. וכן שאדם ממלא זמנו בעשייה איטנסיבית בלי זמנים ריקים אין הרבה מקום למחשבות ובלבולים.
ישנם מצבים קשים יותר שמחייבים התערבות רפואית כדי להתייצב ובמקביל כל הנזכר לעיל. וחשוב לדעת שישנם כל מיני דרכי טיפול אלטרנטיביות שאינם ממכרים כמו הטיפולים הרגילים.
והדבר החשוב ביותר הוא תפילה ממעמקי הלב לה’ יתברך שירחם ויעזור. בורא עולם שומע ומקשיב לתפילת כל פה וגם אדם פשוט מאד הקב”ה אוהב את תפילותיו.
התרומה הייתה ל”שותפות בספר תורה” ולא לכתיבת הספר. השותפות הייתה ע”י תרומה לישיבה וכמבואר כ”ז בנוסח הצוואה של מרן רה”י זצוק”ל : א”צ לעשות ס”ת לשמי ואם רוצים להביא הכנסות לישיבה יעשו. ורק לישיבה בלבד ורק פעם אחת ולא יותר.”