ספרדי להנשא לאשכנזיה בין פסח לראש חודש אייר

מסתבר שכוונת השואל לחשוש מפני שבעת ההשתלה מגלחים את כל השערות. ולמעשה נראה שאם מניעת ההשתלה בימי העומר תגרור אחריה דחיית ההשתלה בזמן רב וכו’, יש לדון זה כעין מסתפר  לרפואה שמותר אף באבילות חדשה (עי’ חזו”ע אבלות ח”ב עמ’ רפט), וכל שכן במנהג זה. וע”ע מה שכתבתי במחקרי ארץ ח”ד (סימן א’ אות א’).

הגהתך נראית נכונה. ודעת רה”י להתיר גם באסרו חג.

טעם המנהג שלא להרבות בשמחה משום שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא. וכל שיש לו כוונה ליהנות אסור ורק באינו מתכוון כלל לא מכריחים אותו לסתום אוזניו. (עי’ מקור נאמן ח”ג עמ’ קלא והלאה) ומ”מ יוכל לעשות סיום מסכת בסעודה בטיול ואז חשיב סעודת מצוה וכך יהיה אפשר לשמוע שירים בסעודה.

הרב ברוך חורב

בסעודת מצוה מותר לשמוע שירי קודש המלווים בכלי נגינה (חזון עובדיה ארבע תעניות עמ’ קנ”א). וסעודת בר מצוה בזמנה היא סעודת מצוה, אך אם אינה בזמנה כל שמחנכים שם את הנער לדרוש הוי סעודת מצוה כמבואר בים של שלמה (ב”ק פ”ז סי’ ל”ז), וכל שכן אם עושים שם גם סיום מסכת.

כ”ה תמוז יוצא השנה ביום ראשון, ואפשר לעשות הבר מצוה בו ביום, דהיינו במוצ”ש (אך זה קשה מחמת שהשבת יוצאת מאוחר), או ביום ראשון ויתחילו עוד לפני השקיעה. ואין כדאי לדחות. אך גם אם נאלצים לדחות השמחה ביום, הוי סעודת מצוה כל שמחנכים שם את החתן לדרוש בדברי תורה, וכ”ש אם עושים סיום מסכת.

ולכן אף שעריכת “חינה” היא לצורך הנישואין, אין להקל ואפשר להקדימה. כי ימי בין המצרים נועדו לזכור את החורבן ולהתאבל עליו על ידי אמירת תיקון חצות ביום, ושאר דברים שנהגו ישראל, ואיך ישמחו ישירו וירקדו, והם ימי צער לכלל ישראל. ולכן יש להקדים את עריכת החינה, ואת הנישואין יעשו מיד אחרי ט’ באב. וכל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה.

מרן ראש הישיבה שליט”א בשו”ת בית נאמן ח”א חאו”ח סי’ ל”ד בנדונו שם העלה שספירה בכתב אינה כלום, וה”ה בנידון זה שאינה נחשבת ואינו יכול לספור מכאן ואילך בברכה.

להדליק נר ודאי אפשר.

וגם לעלות לקבר לא נראה שיש איזה עיכוב, וכן נהגו בתונס לעלות לקבר ביום השלישי של האבלות למרות שקרוב לוודאי שלא עשו מציבה עד לאחר שבעה ימים לפחות.

יה”ר שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולינו.

כתב הש”ע בסי’ קל”א סעי’ ד’ “נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל, ולא בבית החתן, ולא בבהכ”נ ביום מילה, ולא כשיש שם חתן. הגה: ודוקא שהמילה או החתן באותו ב”ה, אבל אם אין המילה בבהכ”נ, אף על פי שהיא בבהכ”נ האחרת, אומרים תחנון (פסקי מהרי”א סי’ פ”א); וביום המילה שאין אומרים תחנון, דוקא שחרית שמלין אז התינוק, אבל מנחה אף על פי שמתפללין אצל התינוק הנימול, אומרים תחנון; מה שאין כן בחתן, שאין אומרים תחנון כל היום, כשמתפללין אצל החתן (הגהות מיימוני פ”ה מה”ת) ולא מקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה”.

וכתב המשנ”ב בס”ק כ”א “ולא בבית החתן – היינו משעה שנכנס לחופה אבל מקודם אומרים ויש מקילין אף בשחרית [שלחן שלמה וכן משמע קצת מהגר”א]”. שכתב בביאור הגר”א “בחתן שא”א כו’. אף על פי שהחופה לאחר מנחה כמו בע”פ שהוא י”ט אף על פי ששחיטת פסחים אחר חצות מהרא”י”.

מכאן אם הולכים אחר התפילה ישר לחופה, נהגו שהציבור לא אומר וידוי, אמנם אם לא הולכים ישר לחופה אומרים הציבור וידוי.

בכל אופן אומר החתן וידוי הגדול, ביום החופה. כיון שביום זה נמחלים לו עוונתיו.

עיין בשו”ת יחוה דעת (ח”א סימן נ”א) בשם הרב שיירי כנה”ג (א”ח סי’ קע”ד הג”ט אות ב’) שאפשר לומר למסובים “בשמחתכם” ואח”כ לברך ולשתות, כי גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. ע”ש. והוא הדין לאמירת “לחיים”. וכן אומרים “לחיים” בקידוש לפני ברכת בורא פרי הגפן. ויש מקור לזה בגמרא שבת דף ס”ז ע”ב (סוף פרק ששי).

_{(השו”ת מתוך עלון פניני הפרשה מספר 1092).}

 נראה דלכתחילה אין לעשות כן מפני דברי הרמ”א ביורה דעה (סימן שצ”א) שאסור לאכול בסעודה בליל יארציי”ט ע”ש. ובדיעבד אם קבעו החופה בליל יארצייט, מותר להשתתף ולסמוך על המתירים.

_{(השו”ת מתוך עלון פניני הפרשה מספר 1092).}