כן המנהג, כמו שעושים סיום בשיעורים של הדף היומי וכיוצא בהם, שיש רב המוסר שיעור, וכולם מקשיבים. והטעם כי שומע כעונה, וכאילו כולם סיימו. וכמו שעושים שמחת תורה ביום שמיני עצרת, על סיום קריאת התורה. ואף שאמרו חז"ל בעירובין (דף נ"ג סע"ב ודף נ"ד ע"א), שצריך להוציא דברי תורה בפיו ויקרא בקול, כאן שהרב המוסר השיעור, אומר בקול, נראה דשפיר דמי. והמחמיר לעצמו לקרוא עמו בפיו, תבוא עליו ברכה.
כדאי להקדיש חצי שעה ללמוד שלחן ערוך ומשנה ברורה ובשעה שנותרה יכול ללמוד דף היומי וישתדל באותה חצי שעה לסכם מה למד ולבדוק עצמו אם מקיים כל זה, וגם בגמרא ישתדל ללמוד טוב ולחזור וה’ יהיה בעזרך.
יש שנהגו כן בג’רבא, עי’ בספר ה’ נסי ח”ב (סי’ יט-כ).
לא שמענו על מנהג כזה מעולם, ולכאורה הוא נגד ההלכה, ויש לבטלו. (ואולי מנהג זה נבע ממה ששמע שאומרים שצריך לאכילת מצה בליל הסדר (שמברכים על אכילת מצה) שתהיה שמורה ומזה הבינו שכל מצה שמורה צריך לברך עליה על אכילת מצה. ואין זה נכון).
אחינו האשכנזים קוראים אפיקומן האות מ’ בקמץ. אולם אנחנו קוראים האות מ’ בסגול או חיריק. והטעם שהוא מלשון “אפיקו מיני” ופירושו הוציאו והביאו מיני מתיקה קודם קרבן הפסח כדעת שמואל בגמרא (פסחים קיט ע”ב) עי’ למרן ראש הישיבה זצוק”ל בספר ה’ נסי (ח”ב סי’ מב) באורך.
עי’ בשו”ת שמע שלמה (ח”ד סוף סי’ יג) ובספר אהלי הלכה (עמ’ 71) ועיקר התשובה היא שמים אלה מועטים מאד שאין בהם כח להחמיץ ועוד שהם מתפרקים רק בזמן אפיה וחום התנור מונע מהם להחמיץ. ועוד שמים אלו דינם כמי פירות, שאף ביין יש אחוזי מים שהוא אחד מארבעה יסודות. ועי’ במקורות הנ”ל הענין בהרחבה.
אולם מרן ראש הישיבה זצ”ל, אף על פי שבספרו ארים נסי חלק ב’ כתב ליישב דברי מרן הרב עובדיה, למעשה הורה ששומר נפשו ירחק מאכילת העוגיות האלו בפסח, ויאכל אותם לפני פסח או אח”כ.
בסעודת מצוה מותר לשמוע שירי קודש המלווים בכלי נגינה (חזון עובדיה ארבע תעניות עמ’ קנ”א). וסעודת בר מצוה בזמנה היא סעודת מצוה, אך אם אינה בזמנה כל שמחנכים שם את הנער לדרוש הוי סעודת מצוה כמבואר בים של שלמה (ב”ק פ”ז סי’ ל”ז), וכל שכן אם עושים שם גם סיום מסכת.
כ”ה תמוז יוצא השנה ביום ראשון, ואפשר לעשות הבר מצוה בו ביום, דהיינו במוצ”ש (אך זה קשה מחמת שהשבת יוצאת מאוחר), או ביום ראשון ויתחילו עוד לפני השקיעה. ואין כדאי לדחות. אך גם אם נאלצים לדחות השמחה ביום, הוי סעודת מצוה כל שמחנכים שם את החתן לדרוש בדברי תורה, וכ”ש אם עושים סיום מסכת.
כתב הרב משנה ברורה (סימן תקנ”א סעיף קטן ט”ז) שאסור לעשות ריקודים ומחולות מי”ז בתמוז ואילך, ורק לעשות תנאים ולאכול באותה שעה מיני מתיקה, ולא סעודה ממש מותר. ע”ש. וכן פסק הרב כף החיים (אות ט”ל), וכן כתב בחזון עובדיה (עמוד קמט-קן) שאין חילוק בזה בין ספרדים לאשכנזים, ורק בנישואין ממש שיש מצוה גדולה של פריה ורביה, מותר לספרדים לישא עד ראש חודש אב. ע”ש.
ולכן אף שעריכת “חינה” היא לצורך הנישואין, אין להקל ואפשר להקדימה. כי ימי בין המצרים נועדו לזכור את החורבן ולהתאבל עליו על ידי אמירת תיקון חצות ביום, ושאר דברים שנהגו ישראל, ואיך ישמחו ישירו וירקדו, והם ימי צער לכלל ישראל. ולכן יש להקדים את עריכת החינה, ואת הנישואין יעשו מיד אחרי ט’ באב. וכל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה.