ברש"י על החומש פרשת בשלח (ט"ז כ"ח) "בהדי הוצא לקי כרבא" – ע"י הרשעים מתגנים הכשרים. עכ"ל. אם היה המורה בעל רוח הקודש היה אולי יודע מי הוא שהזיק וינסה לשכנעו להודות, וישלם מחיר הכובע באשר הוא כשעת הגזלה, שאם הוא משומש ושוה חצי מהמחיר של חדש, זה מה שצריך לשלם, אבל המורה עושה עונש הרתעה שיכול ע"י זה שיתברר האמת, או גם אם לא ירצו להגיד לפחות יוקיעו ביניהם את התלמידים המופרעים, ומבחינה חינוכית, אם זה לא בצורה קבועה יכול להיות שזה נכון. וכן מצאנו בענין עכן שמעל בחרם. ואמר הקב"ה ליהושע "חטא ישראל וגם עברו את בריתי…" (יהושע ז' יא).
מקום שיש בו פריצות ודאי שיכול להזיק, אף בגיל קטן, וכל שכן בגיל חינוך, וכל מראה נרשם בלבו ומוחו של הרואה, וגם להסתכל על בת דודה ההולכת בפריצות יכול להזיק. אם כי איסור ממש בהליכה לשם אין. שאם נאסור זאת, אם כן יש לאסור אף הליכה ברחובות. אלא שעלינו להשתדל להגיע למינימום של חשיפה לפריצת וכיו"ב, דהיינו רק היכן דליכא דרכא אחרינא (עיין בבא בתרא דף נ"ז ע"ב).
ולכן יש להתבונן קודם מעשה, האם הנסיעה לשם מוכרחת לילד, והאם אין מקום כזה שאין בו פריצות. וכן היכן שהחליטו שהנסיעה לשם הכרחית, כדאי לנסוע דוקא בימים שאין שם כל כך פריצות, דהיינו בחודשים שעדיין קצת קר, או בימי בין הזמנים של הישיבות, שבימים אלה על פי רוב כל מקומות אף מתמלאים באנשים שומרי תו"מ יותר מאשר ההולכים בפריצות. והחכם עיניו בראשו.
פסק מור"ם בהגהתו בשלחן ערוך חושן משפט (סימן ע"ר ס"ב): ואם נתנו מתנה לקטן הסמוך על שלחן אביו הרי היא של אביו. עד כאן. והטעם דמסתמא דעת הנותן שיהיה זה אצל הקטן על דעת אביו. ולכן מעיקר הדין מותר להורים לקחת את זה לעצמם. אבל צריך להזהר שלא יראה בעיני הקטנים כאילו גוזלים אותם וכיו"ב, שזה יכול לפגום בחינוכם.
אם הגיל שלה הוא גבולי יש להשאירה, אולם אם היא ממוצעת בין בני גילה יש להעלותה לכתה א' ולהקנות לה דפוסי התנהגות הכוללים גם כלים להתמודדות עם מטלות. בהצלחה!
שלח שליח לתת צדקה למשפחה מסויימת ונתן לעוד משפחה אחרת
אינך מחוייב בכלום, קיימא לן דטובת הנאה אינה ממון, כמו שפסק הרמב"ם הובא בש"ך בשלחן ערוך חושן משפט (סימן ש"נ סעיף קטן א') באריכות. וההסבר כך, מכיון שאין לתורם הכסף רווח או הפסד אלא רק הנאה בזה שנותן את התרומה, והנאה זו לא נחשבת לממון, לכן פטור אתה מלשלם. ועוד גם אם נאמר שמעמדך הוא כדין שליח ששינה משליחותו חייב, כמובא בסימן קע"ו סעיף ט"ו, זהו דוקא אם זה במקח וממכר שיש הפסדים או רווחים לאחד מהצדדים, כמובא בחושן משפט (סימן קפ"ג סעיף ה'), שאם נתן לשליח מעות שיקנה חטים וקנה שעורים, אם היה הפסד, הוא לשליח. ע"ש. אבל בנדון דידן אין רווח או הפסד לא לך ולא למשלח, ואין כאן חיוב ממון, וההלכה היא גם באופן שהשליחות היתה בשכר, מהטעם שטובת הנאה אינה ממון והמשלם לא הפסיד. ובנדון שלך ההסתברות היא שכן אמר לך "ולעוד משפחות", כי אחרת מדוע חלקת להם, היית נותן רק לאותה משפחה בלבד, ואם התכוונת לתת להם בלי ידיעתו, מדוע אמרת לו היית מסתיר זאת, וזו רק השערה למה שאתה מסתפק.
