הרב יצחק מאזוז – יציאה לרה”ר עם סיכה לאות הזדהות עם החטופים, או מחט וטבעת. | סימן שא ס”ח וס”ט וס”י

כל דיני יציאה לרשות הרבים- הם במקום שאיסור הוצאה לרשות הרבים הוא מדאורייתא, כגון בחו”ל.
כל אדם (אפילו אינו אומן) לא יצא לרשות הרבים עם מחט בידו, ואם יצא עבר על איסור מן התורה וחייב חטאת, בין איש ובין אשה, בין מחט נקובה ובין מחט שאינה נקובה.
מחט
לכתחלה אסור לצאת גם במחט התחובה בבגדו, בין נקובה בין שאינה נקובה. כי המחט אינה תכשיט לאיש בכל אופן.
ואם עבר ויצא עם מחט – בנקובה חייב (כי נקובה הוי דרך הוצאה לפרקים כשהיא תחובה בבגד), ובשאינה נקובה פטור (כי אין זו דרך הוצאה).
וי”א בהפך. בנקובה פטור, כי אין זו דרך הוצאה כשהמחט תחובה בבגדו, שגנאי לו שיאמרו עליו שהוא חייט.
באינה נקובה חייב (כי דרך לפעמים אף בחול כשמוצאה בשוק, לתחוב בבגדו כשיש לו צורך לחצוץ בו שיניו וכה”ג).
מגן אברהם – הכל לפי הזמן, אם דרכן לצאת כך בחול ואינו תכשיט, זוהי דרך הוצאתו בכך וחייב. ואם אין דרך הוצאתו בכך בחול, פטור אבל אסור, משום שאינו תכשיט.
אם רוב העולם אין דרכן להוציא בכך, אע”פ שאנשי מקום אחד מוציאין כך, פטור אבל אסור, משום שבטלה דעתן אצל כל אדם.
ולפ”ז בזמננו שאין דרך לצאת במחט התחובה בבגד – לכל הדעות אסור.
ברשות הרבים בזמננו עם צורת הפתח, עי’ בהערות איש מצליח שיש להקל לצאת במחט שאינה נקובה התחובה בבגד.
סיכה לאות הזדהות עם היהודים החטופים המחוברת לבגד כסיכת ביטחון, מותר, שאין לחוש שמא יפלו (עי’ מנוח”א ח”ג פכ”ז סנ”א).
טבעת
לא יצא בטבעת שאין עליה חותם, ואם יצא חייב. כי הוא רק תכשיט לאשה, אבל לאיש הוי משוי.
ונחשב דרך הוצאה על אצבעו, מפני שלפעמים נותנת אשה לבעלה להוליכה לאומן לתקנו ומניחה באצבעו עד שמגיע לשם וא”כ אף בחול הוי דרך הוצאה בכך וחייב.
טבעת שיש עליה חותם, אם אוחז בידו – לכל הדעות חייב.
טבעת שיש עליה חותם, המונחת באצבע: לרש”י, פטור אבל אסור מדרבנן. שאע”פ שהיא תכשיט לאיש (כי דרכו בחול לחתום בו באגרות) מ”מ אסור, דגזרינן דילמא שליף ומחוי ואתי לאתויי ד”א וכמו בכל תכשיטי אשה דגזרו מטעם זה.
ולר”ת ולהרמב”ם מותר, שאינו תכשיט אלא לאיש, אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה, אסור גם לאיש.
סוברים שבאיש לא גזרינן דילמא שליף ומחוי, לפי שאין דרכו בכך. אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה, גם לדידהו אסור משום דלא פלוג רבנן ואסרוהו גם באיש.
הרמ”א ציין לסימן ש”ג סי”ח, ששם נתבאר האיך לנהוג בזה בזמנינו. ומשמע שם דאין למחות באיש הנושא אותם. ובחידושי רע”א כתב שם דבעל נפש יחוש לעצמו שלא לצאת בטבעת כלל.
טבעת שקבוע בה אבן, וכן אם כתובים בה אותיות, דינה כטבעת שאין עליה חותם. ולא נקרא חותם אא”כ חקוקים בה אותיות או צורות, שבזה יכול לחתום במכתבים.
חקוקים – וה”ה אם האותיות על הטבעות בולטות, שיבוא אח”כ על השעוה שוקע, ג”כ מקרי טבעת שיש בה חותם.
הטעם שהש”ע נקט חקוקין: משום צורות, שאם הצורה בולטת לפעמים אסור אף בחול להשהותה בביתו, כגון שהיא צורה שלמה של אדם (ש”ע יו”ד סימן קמ”א ס”ה).
יש שפירשו דהאי צורות לא איירי בצורות אדם כלל או כגון שהיה רק פרצוף מצד אחד דזה לכו”ע רשאי לעשות בין בולט ובין שוקע, ומה דנקט חקוקין אורחא דמלתא נקט.