מה רצון ה’? | פרשת וירא

ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך (יח. ג)

“והיה אומר להקב”ה להמתין לו, עד שירוץ ויכניס את האורחים”. (רש”י)

לא תמיד היצר הרע מגיע בדמות הרע, פעמים שהברנש מופיע בפנים צדקניות. פועל הוא לשכנע את האדם לעשות מעשה האסור על פי התורה, בטענה שיצא מזה איזה דבר טוב (‘אל תדאג, זה יהיה קידוש ה’ גדול, אתה יודע כמה אנשים יתחזקו?…’), כאילו המטרה מקדשת את האמצעים, ובמקרה כזה וכזה רצון ה’ שנעשה דוקא דברים הנוגדים את ההלכה. כאן צריך משנה זהירות לא להתבלבל ולהתפתות אחרי הרגש, אלא לשאול ולברר אצל תלמיד חכם, מהי עמדת התורה, מה רצון ה’ באמת, האם הדבר מותר או אסור.

מקרה כזה הזדמן לאברהם אבינו ע”ה. ביום השלישי למילתו, זוכה אברהם אבינו לביקור מיוחד במינו – הקב”ה בכבודו ובעצמו מגיע לבקרו בשעת חוליו. רגע כזה בחיי אברהם היה בודאי נקודת שיא, תענוג נשגב שאין למעלה ממנו.

והנה, בשעה שנשמתו דבוקה בקרבת הבורא, מבחין אברהם בשלושה עוברי-אורח, שנדמו לו כערביים. אברהם ניצב בפני דילמה קשה. חייב הוא להכריע ולהחליט כיצד לנהוג.

ואברהם מכריע הכרעה נועזת: מתנצל לפני ה’, ורץ לקבל את האורחים. מכאן לומדים חז”ל ש”גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה” (שבת קכ”ז ע”א), שהרי אברהם אבינו עזב את הקב”ה לטובת קבלת האורחים.

פעולותיו של אברהם היו בודאי שקולות מאוד, כיצד אם כן מסוגל היה לומר לאורח הכי חשוב בעולם: “המתן, עלי להזמין שלושה אנשים ערביים”?

אולם זוהי גדלותו של אברהם, שעם כל האי-נעימות שבדבר, הוא אינו מחשב חשבונות, ומגמת פניו אינה אלא לעשות רצונו של מקום, ומהו רצונו של מקום? שיעזוב את הקבלת פניו ויכניס את האורחים. ידע אברהם כי זהו רצון ה’, וקיים אותו ללא שאלות, הגם שהדבר נראה מנוגד בתכלית להיגיון.

ובאמת, מהר”ל ב”נתיב החסד” (פרק א’) מסביר שלמעשה אין סתירה בין הכנסת אורחים לקבלת פני שכינה. גמילות חסדים מעצבת את אישיות האדם להיות אלוקי ולהדמות לקב”ה. חסד היא תכונה אלוקית, ואין השתייכות וקרבה לקב”ה יותר מאשר להדמות אליו. עכת”ד. ומעתה מובן היטב. ריצתו של אברהם לעבר האורחים, נראית ממבטנו הגשמי כהתרחקות מהקב”ה, בשעה שלמעשה מבחינה רוחנית, בריצתו זו הוא מתקרב אל ה’ יותר ומידבק במדותיו. וזו נחשבת קרבה אמיתית, כי אצל הקב”ה לא שייך כמובן קרבה ‘פיזית’. וכן ביאר הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ”ל בספרו “מי מנוחות” שבהכנסת אורחים הוא מתדמה ממש לשכינה.

*

ניתן יהיה להבין יותר את הדבר, בעזרת משלו של הגאון רבי אברהם חכם זצ”ל מחכמי כרמנשאה שבפרס (הובא בספרי הרב ולך שליט”א):

מלך אחד הצליח לבסס מלכותו בארצו, והביא את הממלכה לשגשוג ופריחה. החליטו נתיניו להביע לו את הוקרתם על ידי יצירת כתר מלכות נפלא, משובץ אבנים טובות ומרגליות יקרות. בראשם עמד ראש השרים אשר הלהיב את לבם להעלות את תרומתם בהזכירו להם את רוב טובות המלך ואת דאגתו לאושרם ולרווחתם. תוך זמן קצר נאספו בביתו תשורותיהם הנדיבות של תושבי הממלכה – אבני אודם, ספיר ויהלומים לרוב, אבל את האבן המרכזית בחזית העטרה, החליט ראש השרים להביא בעצמו.

לשם כך, מכר את ארמונו, המיר את כל רכושו לכסף מזומן, וכתת רגליו מסוחר למשנהו במטרה למצוא את האבן הזוהרת והיקרה ביותר. למרות מאמציו וחיפושיו הנמרצים, כל מה שראה לא הניח את דעתו ולא נראה לו נאה כשי המתאים לרוממות המלך ולהוקרת טובו! עבר השר ארחות ימים, נסע לאיים רחוקים עד אשר מצא אבן יקרה מפז, אשר עין לא ראתה כמותה!

שילם בעבורה בכל הונו, ולא הצטער כלל, להפך, שמח שמחה גדולה. שב לארצו, עלה לארמון המלך ומצאו מיסב בחברת שריו. לאחר ברכות השלום, הציג לפניהם את האבן הטובה, והטרקלין האיר מזיוה! התפעלו ממנה הכל וגמרו עליה את ההלל.

בחן המלך את האבן הנאה מכל צדדיה, ושאל: “האם זהו יהלום?”. “לא אדוני המלך”, השיב השר, “זוהי האבן היקרה ביותר בעולם!”. השמיעו הכל מלמולי התפעלות. אמר המלך: “כידוע, היהלום קשה הוא למאד. אי אפשר לשוברו אלא ביהלום אחר. מעניין יהיה לדעת, האם גם אבן זו קשיחה כל כך…”.

מסר את האבן לשר שלימינו “נסה נא לשברה!” פקד. הביט השר במלך בעינים קמות, וידו רעדה. הכיצד יניף פטיש על האבן היקרה, העומדת להקבע במרכז העטרה?!

קרא המלך לשר השני, ורמז לו לשבור את האבן. סמר השר למקומו כמשותק. קרא המלך לכל השרים, ואיש לא ההין לנסות. לבסוף, קרא המלך לראש השרים, שמכר את כל אשר לו ונדד למרחקים כדי להשיג את פאר הנזר. “נסה אתה” אמר לו.

“ברצון מלכי”, ענה “האוכל לקבל פטיש?”. הפטיש הובא. נטלו ראש השרים, הניפו על האבן, ולגודל חרדתם של השרים, ניפץ את האבן היקרה לרסיסים.

“מה עשית?” נאנקו בבעתה. אמר להם: “שוטים שבעולם! לשם מה הקרבתי את כל אשר לי? כדי להשיג אבן יקרה?! לא ולא! הקרבתי הכל – לכבוד המלך! ומהו כבודו, אם לא לעשות רצונו?”.

קם המלך מכס מלכותו, וחבקו…