הוסבר מדוע דטלנ"ת מן הלשון ולא מן השיניים, וזאת כי אפשר לבטאם בפתיחת הפה ש"אז הלשון לא נוגעת בהם" (אולי צ"ל לא נוגעות השיניים זו בזו, כפי שמוסבר אח"כ). אך עדיין תקשה מדלת רפה ותיו רפה שאם יתרחקו השיניים לא יצאו, ומסתבר שהם מאותו מוצא של דלת דגושה ותיו דגושה, שאל"כ היו משייכים אותם לאותיות אחרות (קרוב לודאי מזסשר"ץ).
אתה צודק בהנחה שכתבת שדל"ת רפה ותי"ו רפה אף הן מוצאן מהלשון, אבל אינך צודק במה שכתבת שאם יתרחקו השינים לא תוכל לבטאן. גם אם תשים 'דיקט' או פלטה מברזל על השינים התחתונות תוכל לבטא דל"ת ותי"ו רפויות ללא שום בעיה. אם לא הצלחת, אתה מוזמן לגשת לישיבה ופה אל פה אדבר בך.
אין טעם ואין תועלת בויכוחים, רק יש להראות לו בספר חזון עובדיה ימים נוראים עמוד לד’ שכתב …אבל אם קורא אות ח’ כמו אות כ’ רפויה או אות ע’ כמו אות א’ ואות ק’ כמו כ’ דגושה אין ראוי למנותו ש”ץ.
יש כללי דקדוק בסיסיים נמצאים בספר דקדוקי אביע”ה בתחילתו ומסוברים היטב, וכן יש שיעורים באתר של הישיבה. כמובן יש עוד מה ללמוד אבל קודם יש לדעת היטב כללים אלו, ואח”כ להתקדם
עד כמה שידוע לי הג’ הרפויה היא בדיוק כמו הר’ המקובלת היום. ולגבי הבעיה כאשר היא נסמכת לר’ למי שאינו יודע לבטא, זכורני שמרן זצ”ל אמר בישיבה שכאשר הג’ הרפויה סמוכה לר’ יש לבטא אותה כג’ דגושה.
כל מילה שהיא מסתיימת באות ת’ שאינה שימוש כגון שירות, אות, טלית וכדו’ הראשונים החשיבו אותה בלשון זכר. (עי’ בספר נאמן ביתי משיעורי מרן ראש הישיבה זצ”ל עמ’ 76). ולכן המילה “אמת” אע”פ שהיא לשון נקבה מ”מ השתמשו בה גם בלשון זכר. וכמדומה שנפלה טעות בסוף השאלה וצ”ל בלשון “זכר”.
הקמץ באות מ’ הוא חטוף ונקרא כמו חולם. כשיש דגש חזק באות ר’ אז מדגישים אותה ובשביל זה צריך לדעת את מבטא הר’ הנכון, רי”ש מתגלגלת ע”י הלשון ואז אפשר להדגישה.