בילקוט יוסף הביא בשם הבן איש חי (פרשת ראה סעיף ז') שאין צורך לעשות חנוכת בית בתוספת חדר וכדומה. רק טוב שיקח לו פרי חדש ויברך עליו שהחיינו ויכוין לפטור בשהחיינו זה השמחה בתוספת הנ"ל.
לא צוין מקור הדברים בספר ויקרא אברהם וגם אם זה נכון מקמו של הרב ויקרא אברהם לא מחיייב שכך המנהג בכל העולם, ובפרט נגד מרן שקבלנו הוראתיו, ובפרט בא”י אתריה דמרן
בסעודת מצוה מותר לשמוע שירי קודש המלווים בכלי נגינה (חזון עובדיה ארבע תעניות עמ’ קנ”א). וסעודת בר מצוה בזמנה היא סעודת מצוה, אך אם אינה בזמנה כל שמחנכים שם את הנער לדרוש הוי סעודת מצוה כמבואר בים של שלמה (ב”ק פ”ז סי’ ל”ז), וכל שכן אם עושים שם גם סיום מסכת.
כ”ה תמוז יוצא השנה ביום ראשון, ואפשר לעשות הבר מצוה בו ביום, דהיינו במוצ”ש (אך זה קשה מחמת שהשבת יוצאת מאוחר), או ביום ראשון ויתחילו עוד לפני השקיעה. ואין כדאי לדחות. אך גם אם נאלצים לדחות השמחה ביום, הוי סעודת מצוה כל שמחנכים שם את החתן לדרוש בדברי תורה, וכ”ש אם עושים סיום מסכת.
כתב הרב משנה ברורה (סימן תקנ”א סעיף קטן ט”ז) שאסור לעשות ריקודים ומחולות מי”ז בתמוז ואילך, ורק לעשות תנאים ולאכול באותה שעה מיני מתיקה, ולא סעודה ממש מותר. ע”ש. וכן פסק הרב כף החיים (אות ט”ל), וכן כתב בחזון עובדיה (עמוד קמט-קן) שאין חילוק בזה בין ספרדים לאשכנזים, ורק בנישואין ממש שיש מצוה גדולה של פריה ורביה, מותר לספרדים לישא עד ראש חודש אב. ע”ש.
ולכן אף שעריכת “חינה” היא לצורך הנישואין, אין להקל ואפשר להקדימה. כי ימי בין המצרים נועדו לזכור את החורבן ולהתאבל עליו על ידי אמירת תיקון חצות ביום, ושאר דברים שנהגו ישראל, ואיך ישמחו ישירו וירקדו, והם ימי צער לכלל ישראל. ולכן יש להקדים את עריכת החינה, ואת הנישואין יעשו מיד אחרי ט’ באב. וכל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה.
א) בין לדעת מרן ובין לדעת הרמ”א מצוה מן המובחר בלולב שהעלים שלו “דבוקין” זה לזה ולא נפרדו כלל. ענין ה”קורא”, דהיינו הכיסוי החום שבראש הלולב, זה רק עדוּת שהעלים לא נפרדו כלל. ואם תמצא לולב, ללא “קורא”, שהעלים שלו דבוקין לכל אורכו, הוא שוה בהידורו ללולב עם “קורא”. ועיין כה”ח (סי’ תרמ”ה אות ב’ ואות ו’). ומ”מ יש מצוה לאגוד גם לולב שהעלים שלו לא פרודים.
ב) פסק מרן הש”ע (סי’ תקפט) שאין לאשה לברך על מצות עשה שהזמן גרמא, ואילו הרמ”א כתב שמנהג אשכנז לברך. על כן, אשה ספרדיה שמברכת – עוברת איסור, ואין לענות אמן אחר ברכותיה, ואשה אשכנזיה – עושה כדעת רבותיה, ואפשר לענות אמן אחריה (ברכת ה’ ח”א פ”ו סעיף י”ב) ולדעת מרן הראשל”צ הגר”ע יוסף שליט”א גם לאחר ברכת אשכנזיה אין לענות (שו”ת יביע אומר ח”א סוף סימן כט).
דעת הרמב”ם ועוד ראשונים, שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא איסור גמור מן התורה, שכל שמזכיר שם שמים בלשון ברכה ואינו חייב באותה ברכה עובר על איסור לא תשא את שם אלהיך לשוא, וכן פסק להלכה מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, שכל המברך ברכה שאין בה צורך, עובר על איסור תורה, משום לא תשא את שם ה’ אלהיך לשוא.
על כן שבכל מקום שיש בידינו ספק אם לברך אם לאו, ההלכה היא שספק ברכות להקל, ואין לברך מצד הספק, והמברך מחמת הספק, איסור עושה, שהרי הוא נכנס בספק נשיאת שם שמים לשוא, שהרי יתכן שבירך כבר על מה שאוכל.
וכן פסק הרמב”ם (בפ”ד מהלכות ברכות), וזו לשונו: מי שנסתפק אם בירך המוציא או לא בירך, אינו חוזר ומברך, מפני שאינו מן התורה. (כלומר, חיוב ברכת המוציא, אינו מן התורה).
פסק מרן השלחן ערוך (בסימן רט), בזו הלשון: כל הברכות, אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף. (חוץ מברכת המזון, מפני שהיא של תורה.).
מכאן נלמד שהמסופק אם בירך על האוכל שהוא אוכל כעת, אינו חוזר לברך מספק.
אדרבה, דעת מרן ראש הישיבה שליט”א להלכה כוותך לברך על הים התיכון עושה מעשה בראשית, וכמו שכתב שם: ומי שרוצה לצאת ידי כל הדעות יברך על הים התיכון עושה מעשה בראשית וכו’. ע”ש. ומ”ש להביא ראיה מהגמ’ הוא רק לסייע את פסק מרן וליישבו ולא לתפוס כמותו להלכה. ובזה מתיישב גם מה שהקשיתם כיצד אפשר להביא ראיות מהגמ’ נגד הרא”ש, והתשובה שלא באנו להכריע ע”י זה אלא רק לסייע וליישב.
הדברים נכונים שאומרים בלשון הווה כמו פלוני עוזר לי, אבל זה דוקא כאשר אומרים רק את ההווה ובו כוללים גם את העבר והעתיד, אבל כאן שמזכירים את העבר והעתיד אדרבה נראה יותר נכון להזכיר עבר ואח”כ הווה ואח”כ עתיד.
