"מאכלת" באתנח וסוף פסוק

אין טעם ואין תועלת בויכוחים, רק יש להראות לו בספר חזון עובדיה ימים נוראים עמוד לד’ שכתב …אבל אם קורא אות ח’ כמו אות כ’ רפויה או אות ע’ כמו אות א’ ואות ק’ כמו כ’ דגושה אין ראוי למנותו ש”ץ.

צריך להוסיף לדברי הרב העונה הקודם מלעיל  וגם בהפסקה,  אבל ובואי תימן אינו בהפסקה.

יש אולי כמה כללים בזה אבל גם הם לא דנים בכל האופנים.

אין בזה שינוי משמעות.

יש כללי דקדוק בסיסיים נמצאים בספר דקדוקי אביע”ה בתחילתו ומסוברים היטב, וכן יש שיעורים באתר של הישיבה. כמובן יש עוד מה ללמוד אבל קודם יש לדעת היטב כללים אלו, ואח”כ להתקדם

עד כמה שידוע לי הג’ הרפויה היא בדיוק כמו הר’ המקובלת היום. ולגבי הבעיה כאשר היא נסמכת לר’ למי שאינו יודע לבטא, זכורני שמרן זצ”ל אמר בישיבה שכאשר הג’ הרפויה סמוכה לר’ יש לבטא אותה כג’ דגושה.

כל מילה שהיא מסתיימת באות ת’ שאינה שימוש כגון שירות, אות, טלית וכדו’ הראשונים החשיבו אותה בלשון זכר. (עי’ בספר נאמן ביתי משיעורי מרן ראש הישיבה זצ”ל עמ’ 76). ולכן המילה “אמת” אע”פ שהיא לשון נקבה מ”מ השתמשו בה גם בלשון זכר. וכמדומה שנפלה טעות בסוף השאלה וצ”ל בלשון “זכר”.

השוא שלפניה היא שווא נח ובכל זאת הכ’ רפויה, והיא אחד מרבים מהיוצאים מהכלל. והטעם לזה כי זה חלק מהמלה שלכם ושם היא רפויה.

הקמץ באות מ’ הוא חטוף ונקרא כמו חולם. כשיש דגש חזק באות ר’ אז מדגישים אותה ובשביל זה צריך לדעת את מבטא הר’ הנכון, רי”ש מתגלגלת ע”י הלשון ואז אפשר להדגישה.

ה”א ראשונה בפתח. וא”ו ראשונה בחולם ודגש חזק והוא”ו השניה היא רק בניקוד חולם. HAWOT