שאל את הרב

באמת הוא נשבע שיש לו בטלית שלושה רבעים. ומה שכתוב במשנה שלושה חלקים, הוא קיצור כלשון התנאים.

1. צריך לומר בברכות התורה נתן ובחר במלעיל. כיון שאחר המלה נתן נמצאת המילה לנו, ואחר המלה בחר נמצאת המלה בנו, שהם מלים קטנות ומלעיל, לכן המלה שלפניהם גם נקראת במלעיל.
2. פירוש המלה סילוק הוא עליה. כשאומרים לאדם "הסתלק מכאן" פירושו עלה מכאן, כלומר לך מכאן. הביטוי הזה נשמע לא מנומס כי זה לא יפה לגרש אדם בצורה מפורשת, ואין הבדל אם אומרים כך בלשון סילוק או שאומרים לו לך מכאן, גם זה לא מנומס, אם כן אי הנימוס אינו בגלל שאומרים לשון סילוק, אלא בגלל שאומרים את זה ישירות. לכן אין שום בעיה לומר על אדם שנפטר "הסתלק" מאיתנו, שפירושו עלה מאיתנו לעולם האמת.

ההלכה היא: אם הם היו מונחים באמצע הרחוב הרי הם שלך, כיון שודאי נפלו מבעליהם והרגישו בנפיחלתם לאחר זמן ונתייאשו מאחר ואין בהם סימן. אבל אם היו מונחים בצדדי הרחוב, אם נראה שנפלו הם שלך, ואם יש ספק כל שהוא לומר שהונחו, כגון שהיו מסודרים ומונחים יפה אסור לגעת בהם, ואם כבר נטלת אותם הם שלך, כי מן הסתם כבר נתייאשו הבעלים, כמבואר בשלחן ערוך חושן משפט (סימן ר"ס סעיפים ט-י).
ואם רוב העוברים ושבים באותו מקום הם גויים מותר לקחתם בכל ענין (כמבואר שם סימן רנ"ט סעיף ג').
ולגבי שאר השאלות:
א. צריך להכריז בשאר המקרים אע"פ שמסתבר שאין דורש, אלא א"כ מסתבר שנתייאשו הבעלים, אם האבידה היא מדברים שמרגישים בנפילתם. שהרי לא מצינו בפוסקים שהתירו לקחת המציאה לעצמו אלא ביאוש. והוא הדין להכרזה.
ב. דין שוה פרוטה נכון להיום כבזמן התלמוד. ואינו מדין יאוש, אלא נלמד מהפסוק אשר תאבד כדאיתא בגמרא (בבא מציעא דף כז ע"א).
ג. סימן הוא דבר המיוחד לאותו חפץ, ובדרך כלל רק בעליו יודעים ממנו. אם אותו מוצר מיוצר לאלפים ע"י מפעלים, אין אמירת החברה המייצרת נחשבת לסימן מובהק שעל פיו אפשר להשיב אבידה. ועיין בדברי המגיד משנה בפרק י"ג מהלכות גזילה ואבידה הלכה ג'. ויש ראיה לנדון שלך מהגמרא (שם ע"ב). ואכמ"ל.

בתחילת תיקון סופרים איש מצליח נדפסו כל ההלכות הקשורות לזה לנוחיותך אנו מעתיקים לך. לא יעלה למפטיר אלא מי שיודע לקרוא ההפטרה בנקודותיה וטעמיה (ועיין משנה ברורה סימן רפ"ב ס"ק כ"ז). אם לאחר שעלה המפטיר התברר שאינו יודע לקרוא ההפטרה יקרא אחר את ההפטרה בברכות (ש"ע סי' רפ"ד ס"ד). אם העולה כבר בירך ברכה ראשונה של ההפטרה והתברר שאינו יודע לקרותה, יעלה אחר ויקרא במקומו ויברך ברכות אחרונות (עיין להכה"ח שם ס"ק י"ט וכ"ב). ויותר טוב שיקראו עמו כל הציבור בקול רם שלא לביישו וכן נוהגים קצת קהילות (עי' להמ"ב שם בבה"ל ס"ה בד"ה דתרי קלי וכו', וכן מנהג הבבלים).

1. נראה שיש להעדיף ללכת לשבת חתן משום שזוכה לשמח חתן וכלה. וגם לפעמים יזדמן שיברך שבע ברכות או חלקם ובפרט אם בזכותו יושלמו עשרה או שהוא פנים חדשות.
2. במשנה ברורה (סימן שלט סעיף קטן ח) כתב לאסור למחוא כפיים אף בשמחת חתן וכלה. וכן משמע בבית יוסף בסימן הנ"ל בשם מהרי"ק אולם אם מוחא כפיים בגב ידו מותר.
3. לצורך חתן מותר שנחשב כאדם חשוב, ולצורך ברית אסור, אלא אם כן יכינו לספר תורה מבעוד יום ארון ותיבה ועל כל פנים חייבים לקחת ספר תורה בליווי עשרה אנשים, כמבואר כל זאת בשו"ת יביע אומר (חלק ט סימן טו).

א. בספר טהרת הבית ח"ב (עמ' קס) מבואר שאין איסור להביט על אשה בהעברה בעלמא כשאינו מתכוין להנות. ע"ש. ומ"מ הזהיר לא להסתכל באשה כלל קדוש יאמר לו. ב. הדבר מותר גמור, דאין יצר הרע מתגרה בקרובותיו. ועיין בבית שמואל על אבן העזר (סי' כ"א ס"ק י"ב) ובאה"ט (ס"ק י"ד). ומה שכתבת שאינו מדבר עם בנותיו. דבר זה תמוה מאוד, שהרי בשלחן ערוך (שם סעיף ז') כתב מותר האב לחבק את בתו ולנשקה. ע"ש. וכל שכן הדיבור עמה שמותר וכן נכדתו, כמבואר בחלקת מחוקק והאחרונים שם.

1) אין חובת זימון חלה אלא אם כן בירכו יחד המוציא ונתנו דעתם להצטרף לאכול יחד, לכן אם אין דעתו להצטרף לא רק שאינו חייב לזמן אלא שאסור לו לזמן. (ברכת ה' ח"ב פרק ו' הלכה ח' והלכה י"ב). ואם דעתו להצטרף חייב לזמן בעשרה, ואסור לו לזמן בשלושה (שם הלכה כ"ד)
2) ויוכל לעשות תנאי פעם אחת בשנה כמבואר שם. גם התנאי שהזכרת נראה שמועיל כמו שמצינו גבי קריאת שמע שמתנה אם כשיגיע ליוצר יהיה זמן קריאת שמע של שחרית יצא אז ידי חובה, ואם לאו יצא ידי חובה בקריאת שמע דקרבנות.

כבר דחה כך את דברי המאירי בתשובות הרדב"ז (ח"ג סי' תקצ"ד) מחמת ראיה זו. ואולי מפרש מה שאמרו שהם הלכה למשה מסיני, היינו שהנקרא בקרי או הנכתב בכתיב ודאי שהוא הל"מ ולא כבהאומרים שהוא תיקון שתקנו חכמים או פירוש שפירשו חכמים ע"פ דעתם. אלא שהגירסאות היו לפניהם ונמצאו בס"ת שלהם כמו שכתב המאירי בתחילת ספרו קרית ספר, אלא שחכמים החליטו מה לקרוא ומה לא.

בטהרת הבית כתב להתיר רק אם אדם אחר שותה לפני שהאשה שותה. אבל אם האשה שותה לפני שאדם אחר שותה, כתב רק שיש להקל בזה, מפני חיבוב מצוה. ע"ש. משמע שאינו מיקל בשופי. ומבואר בהערה שם שסמך על הפוסקים המקילים בזה כיון שאינו מן הנימוס ודרך ארץ שבני הבית ישתו לפני ששותה עקרת הבית. וכנראה שמפני זה כתב הרב דוד יוסף שליט"א עצה שהבעל יניח הכוס, והאשה או אחד מבני הבית יקחו הכוס לאשה.