הוזמן לשבת חתן ושבת ברית מה עדיף?

הדבר מותר לפי שאינו עושה שום פעולה בשבת. ומכל מקום דעת מרן ראש הישיבה זצוק”ל שלא נכון להשתמש בשעון שבת.

אין שאר פירות דומים ללימון כי מימיו אי אפשר לשתותן מרוב חמיצותן וצריך תיקון במים וסוכר ולכך כתב בב”י דלא חשיב משקה.

אך בשאר פירות אף שהם מעורבים עם מים מ”מ זה מפני צרכי מסחר אך את התרכיז אפשר לשתות בפני עצמו. א”כ חשיב משקה והוא מפרק בשבת.

ומ”ש הרמב”ם שתפוחים מותר לסחוט כי בזמנו לא הייתה רגילות לסחוט תפוחים ולשתות.

ולעצם הדבר, אינו ברור שהרי עינינו הרואות שיש הרבה מקומות שמוכרים מי פירות סחוטים במקום.

בסעודת מצוה מותר לשמוע שירי קודש המלווים בכלי נגינה (חזון עובדיה ארבע תעניות עמ’ קנ”א). וסעודת בר מצוה בזמנה היא סעודת מצוה, אך אם אינה בזמנה כל שמחנכים שם את הנער לדרוש הוי סעודת מצוה כמבואר בים של שלמה (ב”ק פ”ז סי’ ל”ז), וכל שכן אם עושים שם גם סיום מסכת.

כ”ה תמוז יוצא השנה ביום ראשון, ואפשר לעשות הבר מצוה בו ביום, דהיינו במוצ”ש (אך זה קשה מחמת שהשבת יוצאת מאוחר), או ביום ראשון ויתחילו עוד לפני השקיעה. ואין כדאי לדחות. אך גם אם נאלצים לדחות השמחה ביום, הוי סעודת מצוה כל שמחנכים שם את החתן לדרוש בדברי תורה, וכ”ש אם עושים סיום מסכת.

ולכן אף שעריכת “חינה” היא לצורך הנישואין, אין להקל ואפשר להקדימה. כי ימי בין המצרים נועדו לזכור את החורבן ולהתאבל עליו על ידי אמירת תיקון חצות ביום, ושאר דברים שנהגו ישראל, ואיך ישמחו ישירו וירקדו, והם ימי צער לכלל ישראל. ולכן יש להקדים את עריכת החינה, ואת הנישואין יעשו מיד אחרי ט’ באב. וכל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה.

להדליק נר ודאי אפשר.

וגם לעלות לקבר לא נראה שיש איזה עיכוב, וכן נהגו בתונס לעלות לקבר ביום השלישי של האבלות למרות שקרוב לוודאי שלא עשו מציבה עד לאחר שבעה ימים לפחות.

יה”ר שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולינו.

מותר

אם חותך בו חתיכות דקות אסור מן הדין ואפשר שיש כזה איסור תורה. ואם חותך בו חתיכות גדולות אין בזה משום טוחן אבל כיון שבדרך כלל על פי רוב מי שעושה חתיכות גדולות אין משתמש במכשיר זה ועיקר השימוש בו הוא לעשות חתיכות קטנות

נראה שאין להשתמש בו בשבת כמו שאסור לפורר גבינה קשה בפומפיה  וכמבואר בש”ע סי’ שכא ואף שאין כזה איסור טוחן שאין גבינה מגידול קרקע מ”מ אבור משום עובדין דחול וכמבואר במשנ”ב שם

נכון. וכן כתב במנוחת אהבה פרק ג’ הלכה ז’

אם לא בושל כלל יש בזה איסור דאורייתא. (כמבואר בש”ע סי’ רנ”ד ס”ד ורנ”ז ס”ד, וע”ע בהג’ הגרע”א (ריש סימן שי”ח) דגם מוהר הבישול אסור מדאו’). ולדעת מרן ריש סימןשי”ח בשוגג אסור גם לאחרים עד מוצאי שבת, ובמקום צורך גדול יש לסמוך ע”ד דברי הגר”א דס”ל דמותר גם לו מיד. (ע’ במ”ב סי’ שי”ח סק”ז, ומניח”א ח”א פכ”ב ס”ב, ובשו”ת בית נאמן ח”א סי’ כ”ט).

ואם היה מבושל כמאכל בין דורסאי אף שעשה איסור מ”מ כיון שד’ כמה ראשונים דאין בזה משום בישול (כמבואר בביה”ל סי’ שי”ח ס”ד בד”ה אפילו בעודו) – התבשיל מותר בדיעבד כמ”ש המשנ”ב שם (סק”ב) ובהליכו”ע (ח”ד עמוד ג”ל).

כתב הש”ע בסי’ קל”א סעי’ ד’ “נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל, ולא בבית החתן, ולא בבהכ”נ ביום מילה, ולא כשיש שם חתן. הגה: ודוקא שהמילה או החתן באותו ב”ה, אבל אם אין המילה בבהכ”נ, אף על פי שהיא בבהכ”נ האחרת, אומרים תחנון (פסקי מהרי”א סי’ פ”א); וביום המילה שאין אומרים תחנון, דוקא שחרית שמלין אז התינוק, אבל מנחה אף על פי שמתפללין אצל התינוק הנימול, אומרים תחנון; מה שאין כן בחתן, שאין אומרים תחנון כל היום, כשמתפללין אצל החתן (הגהות מיימוני פ”ה מה”ת) ולא מקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה”.

וכתב המשנ”ב בס”ק כ”א “ולא בבית החתן – היינו משעה שנכנס לחופה אבל מקודם אומרים ויש מקילין אף בשחרית [שלחן שלמה וכן משמע קצת מהגר”א]”. שכתב בביאור הגר”א “בחתן שא”א כו’. אף על פי שהחופה לאחר מנחה כמו בע”פ שהוא י”ט אף על פי ששחיטת פסחים אחר חצות מהרא”י”.

מכאן אם הולכים אחר התפילה ישר לחופה, נהגו שהציבור לא אומר וידוי, אמנם אם לא הולכים ישר לחופה אומרים הציבור וידוי.

בכל אופן אומר החתן וידוי הגדול, ביום החופה. כיון שביום זה נמחלים לו עוונתיו.