בעיות במנין בדקדוק
אין טעם ואין תועלת בויכוחים, רק יש להראות לו בספר חזון עובדיה ימים נוראים עמוד לד’ שכתב …אבל אם קורא אות ח’ כמו אות כ’ רפויה או אות ע’ כמו אות א’ ואות ק’ כמו כ’ דגושה אין ראוי למנותו ש”ץ.

לימדוני רבותי, שהקריטריון הוא לא "אותיות א-ה-ו-י", אלא תנועה פתוחה + "טעם מחבר", ואז לא יופיע דגש. נָשַׁ֥פְתָּ בְרֽוּחֲךָ֖ כִּסָּ֣מוֹ יָ֑ם / נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖ עַם־ז֣וּ גָּאָ֑לְתָּ / נֵהַ֥לְתָּ בְעָזְּךָ֖ אֶל־נְוֵ֥ה קָדְשֶֽׁךָ. לעומת זאת ברות ב/ ט"ו : וַתָּ֖קָם לְלַקֵּ֑ט וַיְצַו֩ (מסתיים באות "ו" + בתלישא קטנה = טעם מחבר) בֹּ֨עַז אֶת־נְעָרָ֜יו. וכן בדברי הימים א- כב / י"ז: וַיְצַ֤ו דָּוִיד֙ לְכָל־שָׂרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל.
מה שכתבתם שצריך טעם מחבר כתבנו את זה בתשובה הקודמת בכלל של “מפסיק”. ע”ש.
ומה שכתבתם שהכלל הוא “תנועה פתוחה” ולא אהו”י, נכון שגם בתנועה פתוחה קיים כלל זה וכמו הדוגמאות שהבאתם [וזה דוקא באותיות ה, כ, נ, ת], אבל עיקר הכלל הזה הוא על אותיות אהו”י, וכן כתבו הרב מנחת שי בסוף ספרו, וכן בלחם הביכורים, וגם פוק חזי בתנ”ך שרוב ככל המקרים שבג”ד כפ”ת רפוי זה אחרי אהו”י ולא “תנועה פתוחה”.
ומה שהערתם מהפסוקים ויצו בועז, ויצו דוד, שם מבטאים את הו’, וזה שייך לכלל של “מפיק” שהבאנו בתשובה הקודמת.