דקדוק: הגיית בברכת רצה.

1.יש גדר חשמלית. הגדר בנויה כך : יש חוטי חשמל שעוברים בתוך נקבים בעמודים. הגדר בנויה כך שיש הרבה חוטים שעוברים בתוך נקבים בתוך העמודים עד כדי כך שלגדר היה דין של לבוד.   כרגע המצב הוא שאין לגדר דין של לבוד כי הרבה חוטים בשליש התחתון של הגדר נמתחו כלפי מעלה עקב עבודות עפר. כלומר,בחלק התחתון הגדר נפרצה ונפסלה. החוט חשמל הכי עליון קיים והוא מושחל בין נקב לנקב בתוך העמודים ולמעשה הוא יוצר צורת הפתח למרות שהגדר נפרצה. בנוסף ,באורך של כמה מטרים בגדר שנפרצה יש עמודים שנתלשו מהקרקע, ולמרות שהחוט חשמל הכי עליון עובר בתוך עמוד שנתלש הוא נשאר מתוח בגלל עמודים אחרים שהם כן מחוברים לקרקע.כלומר, גם אם העמודים שנתלשו מהקרקע לא היו קיימים החוט העליון היה נשאר מתוח בגלל עמודים שהם כן מחוברים לקרקע.   במצב כזה האם בדיעבד גדול זה נחשב לצורת הפתח ? 

  2.אדם שם בתוך סיר עם ביצים מבושלות מים מהברז והניח על הפלטה. הוא עשה זאת במזיד. כמובן שיש פה איסור בישול של המים. האם מותר לאכול את הביצים חמות או שחייב לחכות שהן יתקררו ואז לאכול?

3.ידוע לי שחוט צורת הפתח חייב לעבור מעל העמוד. קראתי שיש ש

סיר חמין שעמד על כיסוי הפח שעל הגז, והנוזלים התאדו ממנו כמעט לחלוטין, וכמעט שהתבשיל נחרך. א. האם מותר לערות עליו מים רותחים מהמיני בר המהודר לשבת. ב. האם יש איזשהו פתרון הלכתי שמוסכם לכל הדעות כיצד להציל את הצולנ'ט? אם אפשר לציין מקורות כמה שאפשר.

למדנו בחזו"ע ח"א שמותר להטמין תבשיל צונן אפילו כדי להפיג צינתו, ושאלתי היא האם מותר להניחו אחרי שעטפתי אותו, על גבי פלטה כבויה שתדלק בהמשך, כלומר גרם הדלקה? ועוד שאלה, לפי המנהג שמותר לעטוף בשמיכה מע"ש תבשיל שעל הפלטה, כדעת הרמב"ן שנחשב כאינו מוסיף הבל, שהאי לחודא קאי והאי וכו' למה באמת אסור לעטוף שניצל קר בנייר אלומיניום [למשל] בשבת ולהניחו ע"ג פלטה חמה, והרי כשעטפתי אותו - היה צונן, ומותר להטמין צונן בדבר שאינו מוסיף הבל, וגם להכניסו מתחת לשמיכה שעל הפלטה, לכאורה היה צריך להיות מותר, שלפי האחרונים [ארץ חיים סתהון ועוד] שכתבו שהמנהג להקל, הוא משום שנחשב כדבר שאינו מוסיף הבל, ולמה אסור, וא"ת שאסור כי ניכר שמשתנה החום, למה התירו להטמין בכלי שני [וראיתי במנוחת אהבה ח"א שזה נחשב כאינו מוסיף הבל, כי הוא מתקרר והולך, ע"ש, אבל בפועל הדבר המוטמן מתחמם חום הניכר? ואם כן ממה נפשך: אם נלך אחר חום הניכר - קשה למה התירו להטמין בכלי שני, ואם נלך אחרי הגדרת דבר שאינו מוסיף הבל - גם הטמנה בשמיכה שעל הסירים שעל הפלטה -נחשבת דבר שאינו מ"ה, ולכאורה היה לנו להתיר?

ראיתי שהרב שליט"א בספר מקור נאמן (סימן תלו) כתב שכשם שאסור לערב זרע פשתן או שומשמין במים בשבת הוא הדין שאין לערב זעתר בשמן זית דמאי שנא. ואנכי הקטן לא הבנתי ששני המקרים שונים, משום ששם זה מיד נתלה אחד בשני וחייב משום לש והכא רואים שאינם נדבקים.

בקידוש של שבת בבוקר, יש תוניסאים שאומרים "ויתן לך" מה המקור ? איפה כדאי לשים, לפני סברי מרנן ? האם עדיף להוסיף ?

 מה דעת מרן רה"י שליט"א בתנורי זמנינו לענין שהייה - שכן דעת הגר"י קאפח ז"ל בפירושו למשנה תורה שבת פ"ג ה"ב ס"ק י"ב דאיסור שהייה ל"ש בתנורים שבזה"ז, ובשו"ת אור לציון ח"ב או"ח פי"ז אות א' ג"כ נוטה לזה ורק שכתב דנכון להחמיר כמובן וכנהוג, ולעומת זה בשו"ת אגרות משה או"ח א:צג כותב דגם בתנורי זמנינו שייך איסור שהייה מעיקר הדין, על כן רצוני לדעת שיטת מרן רה"י בכל זה.

צל"ע בדברי מרן זי"ע וכ"כ הגר"מ לוי, בענין אדם שעשה קידוש בביכ"נ ואכל מיני מזונות. ולאחר מכן הלך לביתו וסעד סעודת שחרית של שבת. ופסק מרן שאם שכח בסעודה זו הזכרת 'רצה' אינו חוזר, דיש לספק שמא יצא ידי חובת סעודה שניה במיני מזונות שאכל אחר הקידוש בביכ"נ, וא"כ נמצא שסעודה שסעד בביתו היא סעודה שלישית שפסק מרן שאינו חוזר בה משום הזכרת 'רצה'. ואני הקטן קשה לי תרתי. 1. הרי ודאי שאין אנו חשים לדעות שיוצאים ידי חובת סעודה שניה במיני מזונות, שהרי פסק מרן שאם שכח בסעודה ראשונה ושניה להזכיר 'רצה', חוזר. ואם אנו חשים לדעות שיוצאים בה במיני תרגימא, א"כ דינה כסעודה ג' שאינו חוזר בה. 2. ועוד יש להעיר, שהרי בביה"ל בסי' רסג מבואר שאם יש לאדם כסף מצומצם, סעודות שבת קודמות לנרות שבת. והביא הביה"ל בשם האחרונים, דסעודות שבת היינו לחם כדי שביעה לסעודה ראשונה ושניה וכביצה לסעודה ג'. ורק לאחר שיש לו את זה יקנה מהנותר נרות שבת. עכ"ד. וא"כ חזינן שאין יוצאים ידי חובת סעודה שניה במיני מזונות שאוכלים בביכ"נ (שאם זה היה הידור בעלמא לאכול כדי שביעה, לא היינו מבטלים משום זה מצות הדלקת נרות שבת), שהרי לא אכל כדי שביעה.