קראתי בספר דקדוקי אביע"ה של הרב אדיר עמרוצי שליט"א שכל שווא בראש מילה הוא שווא נע מלבד המילים "שְתֵּי" ו"שְתֵּים". שנכתבות בשווא "נע" אך נקראות בשווא "נח". ושבגלל זה יש דגש באות ת'. ורציתי לשאול: 1)בקשר למילים "שתי" שמופיעות בסידור ב"אביי מסדר סדר וכו'" מדוע שלא תכתבו אותן בשווא נח כדי שהציבור ידעו זאת או שתעשו כוכבית ותכתבו הערה למטה לקרוא בשווא נח, או בסוגריים ליד המילים? כיוון שאע"פ שיש דגש אנשים לא מבינים שזה בגלל שקוראים את השין בשווא נח. ובכללים של הסידור בהתחלה זה לא כתוב. ובדרך כלל רוב האנשים פשוט מסתכלים על ההדגשה של השוואים ולא חושבים על הכללים או שלא בקיאים בזה. וגם אני אם לא הייתי קונה את הספר הייתי ממשיך לקרוא בשווא נע.
2)ועוד שהוא כותב שם שיש שרוצים להסביר שקוראים אותן בשווא נח כדי להבדיל בינהן למילה שתי (מלשון לשתות).. ואינני מבין טעם זה כיוון שיש מילים שונות בתורה בעלות משמעויות שונות כתיבתן שונה אבל קריאתן דומה כמו:"בני" (מלשון בנים), "בנה" (מלשון לבנות),"לא"-"לו". ואם יש עניין לעשות הבדל אז למה לא במילים הללו? ואם אין עניין באלו אז למה לעשות הבדל בין שתייה למספר שתיים?
3)מה המקור שצריך לקרוא את המילים הללו בשווא נח?(לא צויין בספר)
א) המלים שתי, שתים, נקראות בשוא נע בשי"ן, ומה שכתוב בספר הנ"ל "נקראות כשוא נח", אין הכוונה בדיבור, אלא שיש להן דין כמו שוא נח.
ב) כוונת ההבדל – בתי"ו הדגושה או רפה ולא בשוא.
אין טעם ואין תועלת בויכוחים, רק יש להראות לו בספר חזון עובדיה ימים נוראים עמוד לד’ שכתב …אבל אם קורא אות ח’ כמו אות כ’ רפויה או אות ע’ כמו אות א’ ואות ק’ כמו כ’ דגושה אין ראוי למנותו ש”ץ.
אם יש אפשרות להתפלל ערבית בצאת הכוכבים או עכ”פ בשקיעה (כגון שיעשו שיעור תורה בינתים) ודאי שעדיף, אלא שבדרך כלל המתפללים בפלג הוא מפני סיבה מסוימת ואפשר שאם ימתינו אח”כ חלק לא יתפללו בציבור או ישכחו להתפלל אחר שכבר נאספו לתפילה, לפיכך הו”ל שעת הדחק שמבואר ברמ”א סי’ רלג ס”א שיכולים להתפלל שניהם אחר הפלג.
עד כמה שידוע לי הג’ הרפויה היא בדיוק כמו הר’ המקובלת היום. ולגבי הבעיה כאשר היא נסמכת לר’ למי שאינו יודע לבטא, זכורני שמרן זצ”ל אמר בישיבה שכאשר הג’ הרפויה סמוכה לר’ יש לבטא אותה כג’ דגושה.
הנכון כמו שהערת לה. ומ”מ מאחר שאין מזה תועלת ואדרבא מגע למצבים לא נעימים, קיימא לן כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. ומוטב שיהיו שוגגים (באופן מסוים) ולא מזידים. וההי”ב. ולהתפלל לה’ שהדברים יפעלו בליבה.
זו בעיה. אבל כמובן לא נוכל לבטל תקנת חז”ל, ובודאי שהם סבורים ויודעים שהתועלת שיש בתפילה עם הציבור גדולה יותר.
אבל אפשר לשלב את שני הדברים, ע”י שיתפלל עם הציבור עד שיגיע לעמידה, ואז יאריך בה כרצונו (ואם החזן הגיע לקדושה והוא עוד לא סיים ישתוק וישמע מהש”ץ את הקדושה ויכוון לצאת יד”ח). או עכ”פ אחר העמידה יתפלל בקצב שלו ויאריך באמירת התחנון, ולדוד אליך, ואבינו מלכנו (ותחילתה היא תפילת ר’ עקיבא במסכת תענית), ואשרי ובא לציון, ותפלה לדוד שכולם דברי תחנונים. ובפרט תפילת והוא רחום הנאמרת בשני וחמישי (וראה מ”ש בחשיבותה בספר מקור ברוך לבעל תורה תמימה). ונמצאו זה וזה מתקיימים בידו. והזוכה לקום מעט יותר מוקדם יכול לצאת מביתו עם טו”ת לביהכ”נ ולהיות מעשרה ראשונים ולהתחיל התפילה מעט לפני הציבור וממילא יתפלל בכוונה יותר ושכרו עצום ורב.
“ואם שלוש אלה לא יעשה לה” הכין מקום הקדמא במילת ‘שלוש’?
אתם צודקים, הקדמא צריכה להיות בא’, ונפלה טעות בתיקון קוראים והחומש של איש מצליח. וכבר שלחתי את הטעות למוה”ר ר’ יהונתן קיויתי שליט”א והסכים לזה, ורשם אצלו לתקן במהדורה הבאה. יישר כח! לחיבת הקודש נשלח לך בלי נדר את מה ששלחתי לה”ר יהונתן קויתי, ומה שהשיב לי.