האם מה שנוהגים כשאוכלים או לוקחים מצלחת מרכזית מניחים כל אחד האיש והאשה בצלחתו ואח"כ אוכלים, או כשאוכלים פירות שמניחים על השלחן ואז אוכלים יש לזה מקור או רק מנהג שהביאוהו האחרונים?
המקור לזה ממה שנפסק בשלחן ערוך (יו"ד סי' קצ"ה שעי' ג') לא יאכל עמה על השלחן. וכתב הש"ך (ס"ק ד') ואין צריך לומר שאסור לאכול עמה בקערה אחת. והיינו כמובן כשאיננה טהורה. וכדי להמנע מאיסור זה נוהגים כך שכל אחד נוטל מהקערה המרכזית ושם בצלחתו או על השלחן. ורק לאחר מכן אוכל, שאז האכילה היא מקערות שונות ולא מקערה אחת.
לא ראוי ללומדה לפני ואף אם סיים את כל הש”ס. ומרן ראש הישיבה זצ”ל היה מורה במקרה כזה שאחרי סגירת התנאים ומסיבת הוורט יתחיל בלימוד מסכת זו, ומ”מ היה אומר שסיום הש”ס יכול לעשות גם קודם שלמדה, ונימוקו עימו כי זה כל אשר יכול ללמוד כעת. ולא גרע ממי שסיים את התלמוד ולא למד מסכת כלים וכו’, שחשיב שפיר סיום הש”ס.
לכתחילה יש להפקיר את המקום לפני שתטיל ביצים. ובדיעבד בדורנו שאין אנו רגילים ביונים ואין אנו רוצים בליכלוכם יש אומדן דעת שלא כיון לזכות בהם. עי’ ויען שמואל חלק ז סי’ כה.
התרומה הייתה ל”שותפות בספר תורה” ולא לכתיבת הספר. השותפות הייתה ע”י תרומה לישיבה וכמבואר כ”ז בנוסח הצוואה של מרן רה”י זצוק”ל : א”צ לעשות ס”ת לשמי ואם רוצים להביא הכנסות לישיבה יעשו. ורק לישיבה בלבד ורק פעם אחת ולא יותר.”
זו סגולה שעושות נשים מעוברות בשביל לידה קלה ומובאת בספר מועד לכל חי (סימן כ”ד אות כ”ה) בשם ספר נזיר שמשון עמ”ס סוכה, לעשות ביום השענא רבא אחר התפילה (ומרן הגרע”י זצ”ל בחזו”ע) מביא בשם כמה פוסקים שראוי להמתין עד אחד שמיני עצרת. ונראה שכך נוטה דעת קדשו.
ואח”כ יש לקרוא את התפלה המודפסת במועד לכל חי שם.
ודע שמרן הגרע”י זצ”ל שם מציין שמרקחת האתרוג (שלו) מועילה לפקוד בזש”ק ע”ש