"לא תעמוד על דם רעך" - עד כמה לענין הוצאות ממון? כתב הרא"ש על הגמרא בסנהדרין (דף עג.) "והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא, דאין אדם מחויב להציל נפש חבירו בממונו, היכא דאית ליה ממונא לניצול".
אשמח אם אפשר לבאר הדברים, למה לא חייב כשאין לניצול ממון לשלם למציל? שמא לא תהיה הצלה מלאה והמציל ינזק כספית, או שמא אם יהיה כך שכל אחד יהיה מחוייב להציל כולם יהיו עניים? מה הטעם בו אנו לא מחוייבים להציל בכל מצב?
בגמרא שם מבואר שמייתור המקרא לא תעמוד על דם רעך ילפינן שהמציל צריך להוציא ממון בשביל להציל, אלא שבגמרא לא מבואר אם הניצול צריך לשלם או לא? ולכן כתב הרא"ש שחייב לשלם היכא דאפשר לו. שודאי אין למציל להפסיד ממונו היכא דאפשר לניצול לשלם. ומכל מקום ודאי שגם שאין לניצול לשלם חייב המציל להוציא ממון עבור ההצלה, שהרי מהייתור ילפינן דלעולם צריך להוציא ממון. ואם בהמשך הזמן יהיה לניצול לשלם, אין הכי נמי שחייב לשלם דהוי כחוב עליו, אלא שאין זה מעכב הצלתו וכנ"ל.
כדאי להקדיש חצי שעה ללמוד שלחן ערוך ומשנה ברורה ובשעה שנותרה יכול ללמוד דף היומי וישתדל באותה חצי שעה לסכם מה למד ולבדוק עצמו אם מקיים כל זה, וגם בגמרא ישתדל ללמוד טוב ולחזור וה’ יהיה בעזרך.
נראה מסוף השאלה שאתם מבינים שהנקודה היא לימוד גמרא או לימוד הלכה, ולא היא, עיון תוניסאי הוא ההבנה העמוקה והאמיתית של דברי הגמ’ המפרשים והפוסקים מתוך שימת לב שההבנה נכנסת טוב בפשט של המילים. זה אולי נשמע פשוט, אבל מי שיודע יודע שהרבה פעמים אנו מפרשים שלא כפי הכוונה.
יותר פירוט על שיטת לימוד זו תוכלו לראות בספר דרכי העיון של מרן ראש הישיבה שליט”א.
אם טוב לו ללמוד לאט ובעיון למה שלא ילמד כך? אדרבה זה הלימוד היותר טוב ומוצלח.
אולי יקבע איזה מעט זמן לבקיאות בתורה, וברוב הזמן יעסוק בתורה בדרך שהוא אוהב ומתחבר.
בספר ילקוט יוסף (אוצר דינים לאשה ולבת עמ’ תשצ”ב) הביא תשובת מרן הגרע”י זצ”ל שכתב להקל בזה בחתונה (כמובן לא מלכתחילה) וכיוצא בזה שנפגשים באקראי, אבל כאשר נפגשים באופן קבוע לא היקל בשום פנים ואופן. עיין שם. אך שם דיבר בבנים ובנות דתיים לאומים שעלול לצאת מזה נזק, אך בנידון כמו שלכם שאין מה להפסיד, לכאורה עדיין יש מקום להקל. אח”כ ראיתי בשו”ת “השלוחים” (סי’ ע”ב, עמ’ ש”צ) שהביא דברי הרבי מחב”ד זצ”ל שהיקל בזה בהסתייגות מוחלטת בברית המועצות, מכיון שאין דרך אחרת להצילם מהתבוללות ונשואי תערובת, ובעקבות התנאים והקשיים המיוחדים במדינה זו, ואחרי כל זה התנה שהישיבה תהיה נפרדת. עיין שם. ונראה לי שתוכלו ללמוד מזה לנידון שלכם להקל, אך לא בישיבה מעורבת לגמרי. מלבד זה חפשתי בעוד ספרי אחרונים ולא מצאתי שהקלו בזה באופן שהמפגש הוא קבוע.
קודם כל יש מה שנקרא “שכר הליכה”, על המאמץ וההשתדלות לבא לשיעור תורה יקבל אדם שכר מלא מלא.
וגם לגבי השיעור עצמו כתבתם שהוא שומע את השיעור, א”כ מן הסתם הוא מבין קצת וקולט קצת גם כאשר הוא חולם, ועל זה הוא יקבל ודאי שכר. ואם יתאמץ אפי’ מעט להבין עוד קצת, יקבל על זה שכר פי מאה, כי טוב אחד בצער ממאה שלא בצער.
אחת הסיבות שאסור לשאת מואבי היא בגלל שמוטב שכרו את בלעם לקלל את ישראל כמו שכתוב בדברים כ”ג ה’. וא”כ אדרבה בלק הוא שורש הבעיה, הוא שכר את בלעם ובגללו התחיל הציווי לא לגייר מואבי.
כסף שניתן לא לצדקה גרידא אלא ללומדי תורה כדי להיות שותף עמהם ולזכות על ידם בזה ובבא, כתב רבי ישראל ליפשיץ בתפא”י באבות שם שזה מותר לכתחילה. ובר מן דין יש לדעת שדעת מרן השו”ע שלומדי תורה נטו, זה צורך לשעה ולדורות ולכן ודאי שהסכימו חכמי הדורות להתיר דבר זה לתועלת עם ישראל כולו. ומעתה ודאי שאין בזה חילול ה’ אלא קידוש ה’ לדורי דורות וקיום אומתנו תלוי בצדיקים אלו. וע”ע למרן ג”ע זצ”ל בשו”ת יבי”א ח”ז חיו”ד סי’ י”ז.
כל זמן שאתה עוסק בלימוד המסכת , נחשב הכל כפעם אחת. לפיכך תוכל לומר את הנוסח של הדרן עלך והקדיש פעם אחת בלבד כאשר תתחיל את המסכת כולה מחדש ותסיים שוב , אז תחזור לומר את נוסח ההדרן עלך והקדיש פעם נוספת