יחוד גרושים ביחד עם ילדיהם

1. אם חברותיהן שמים עגילים למה למנוע מהן והפסוק אומר "נזמי הזהב אשר באזני וכו' בנותיכם".
2. אם החלוק צנוע מותר עד זקנה ושיבה. ברשות היחיד.

מן הדין צריכה לצום. אבל תכין מים בשיעור של 35-40 סמ"ק שאם תרגיש חלילה שעומדת להתעלף תשתה כוס כזה ואם צריכה לשתות עוד פעם תחכה עוד 10 דקות. והשם יעזור. וכדאי לשאול רופא שומר מצות.

האחרונים כתבו שלא ללמוד דקדוק בשירותים כי האדם עשוי להזכר בפסוקים, וכן בנדון דידן תמיד מוסרי השיעורים משלבים דברי חז"ל כדבריה.

צריך להפריש חלה תמיד, רק בזמן שהיה בית המקדש והיו טהורים מטומאת מת היה עניין לא להפריש חלה לפני המקוה.

ברש"י על החומש פרשת בשלח (ט"ז כ"ח) "בהדי הוצא לקי כרבא" – ע"י הרשעים מתגנים הכשרים. עכ"ל. אם היה המורה בעל רוח הקודש היה אולי יודע מי הוא שהזיק וינסה לשכנעו להודות, וישלם מחיר הכובע באשר הוא כשעת הגזלה, שאם הוא משומש ושוה חצי מהמחיר של חדש, זה מה שצריך לשלם, אבל המורה עושה עונש הרתעה שיכול ע"י זה שיתברר האמת, או גם אם לא ירצו להגיד לפחות יוקיעו ביניהם את התלמידים המופרעים, ומבחינה חינוכית, אם זה לא בצורה קבועה יכול להיות שזה נכון. וכן מצאנו בענין עכן שמעל בחרם. ואמר הקב"ה ליהושע "חטא ישראל וגם עברו את בריתי…" (יהושע ז' יא).

תזהר מאיסור יחוד ואם אתה באוטו לבד עם אשה "בעיר" בשעות היום – מותר. תשמור על שיחה בטילה שלא תיגרר לידי עבירה תלמד מוסר מספר פלא יועץ 15 דקות ליום וה' ישמור אותך.

מקום שיש בו פריצות ודאי שיכול להזיק, אף בגיל קטן, וכל שכן בגיל חינוך, וכל מראה נרשם בלבו ומוחו של הרואה, וגם להסתכל על בת דודה ההולכת בפריצות יכול להזיק. אם כי איסור ממש בהליכה לשם אין. שאם נאסור זאת, אם כן יש לאסור אף הליכה ברחובות. אלא שעלינו להשתדל להגיע למינימום של חשיפה לפריצת וכיו"ב, דהיינו רק היכן דליכא דרכא אחרינא (עיין בבא בתרא דף נ"ז ע"ב).
ולכן יש להתבונן קודם מעשה, האם הנסיעה לשם מוכרחת לילד, והאם אין מקום כזה שאין בו פריצות. וכן היכן שהחליטו שהנסיעה לשם הכרחית, כדאי לנסוע דוקא בימים שאין שם כל כך פריצות, דהיינו בחודשים שעדיין קצת קר, או בימי בין הזמנים של הישיבות, שבימים אלה על פי רוב כל מקומות אף מתמלאים באנשים שומרי תו"מ יותר מאשר ההולכים בפריצות. והחכם עיניו בראשו.

אמנם לא נעים לצאת מוקדם, אך הרבה יותר לא נעים להשאר שם. בדרך כלל כשתעמדו על שלכם מתוך כבוד, לא ייגרם מזה כעס למשפחה, ויבינו וכבדו אתכם. אם הבעל מתעקש להשאר ויש בזה משום דרכי שלום ביניכם, הנך צריכה להשאר שם במקומך, אך כמובן בלי להשתתף בריקודים, או להביט בהם.

פסק מור"ם בהגהתו בשלחן ערוך חושן משפט (סימן ע"ר ס"ב): ואם נתנו מתנה לקטן הסמוך על שלחן אביו הרי היא של אביו. עד כאן. והטעם דמסתמא דעת הנותן שיהיה זה אצל הקטן על דעת אביו. ולכן מעיקר הדין מותר להורים לקחת את זה לעצמם. אבל צריך להזהר שלא יראה בעיני הקטנים כאילו גוזלים אותם וכיו"ב, שזה יכול לפגום בחינוכם.

נוהגים כך על פי האר"י ז"ל כמו שכתב מור זקני מרן הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל, בספר שמחת כהן (מהדורא בתרא חלק אורח חיים חידוש שלחן ערוך סימן תצ"ג) ובספרו זכרי כהונה (קונטרס תורת המנהגים מערכת ע' אות לח) ובשמחת כהן שם כתב: רק בעוונות הרבים חדשים מקרוב באו לבטל ביד רמה המנהג הזה אשר אדניו הוטבעו על עמודי האמת ומסתפרים לעין כל ביום לג וכו'. עד כאן.
ואף בארץ הקודש נכון לשמור על מנהג יקר זה יחד עם שאר מנהגי אבותינו המיוסדים על אדני פז, ולשמור על שרשרת הדורות (אף שאין זה חיוב, ועיין בהקדמת מרן הגאון ראש הישיבה הרב מאיר מאזוז נר"ו לספר ברית כהונה השלם). ובפרט מנהג זה, שרבים גם בארץ הקודש נוהגים בו על פי הקבלה. ומכל מקום אם יש בזה הפרעה בשלום בית, ולא השתכנעה האשה בשמירת מנהג זה, בודאי שגדול השלום, ואם שם השם נמחה על המים בעבור השלום, בודאי גם מנהג זה. ועיין בשו"ת אלישיב הכהן (חלק ב' סימן נ'). ודו"ק.