ידוע שהנכסים שהם הפירות שייכים לאב, וצריכה האשה את רשות הבעל כאשר נותנת מהם לאחרים, אכן אם האם היא נושאת ונותנת בבית שהבעל סומך עליה על מה שהיא עושה בכל צרכי הבית, אז אינה צריכה את רשות הבעל כמו בשאר הדברים שהיא עושה, אז גם בדבר הזה לא צריך רשות, דלא גרע מאדם זר שמשלמים לו עבור איזה עבודה שעשה. אך אם העזרה היא משמעותית שהיא צריכה את הסכמת בעלה, ובפרט שמהשאלה נראה שאין היחסים בין האב לבן כ"כ משופרים אז צריך את רשותו.
הדברים נכונים, מי שבקי בש"ס יודע שזה דרכו של ר' אליעזר, הוא אמיתי מאד ולא נושא פנים לסברא אחרת, לר' עקיבא שהיה תלמידו היה עונה לו בחריפות, ראה עוד במסכת פסחים תחילת פרק ששי, ובמסכת תענית (דף כ"ה ע"ב). אבל צריך לדעת שהתנאים היו בדרגה גבוהה מאוד מאתנו, ומי שיחשוב וישוה את הדברים לפי הדור שלנו, הוא טועה בחלט. אמרו רבותינו ז"ל אם הראשונים כמלאכים אנחנו כבני אדם. ואם הם בני אדם [שאנחנו מחשיבים אותם כך] אז אנחנו כחמורים ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר שהיה יודע להריח מה מעושר או לא. ואם בינה שמעה זאת.
א) אפשר שהלכו לפי סדר חומרתן, שאיסור נדה הוא החמור ביותר שהוא ב"כרת". והקל ביותר זה הדלקת הנר, שלמעשה זה נעשה לצרכנו, שנראה המאכל ולא נכשל, והוא הפחות חמור, שבדרך כלל לא יזלזלו בזה שהוא נעשה לצורכם.
ב) מובא בגמ' (שבת ל"א ע"ב): "אמר הקב"ה רביעית דם נתתי בכם, על עסקי דם הזהרתי אתכם. ראשית קראתי אתכם, על עסקי ראשית הזהרתי אתכם. נשמה שנתתי בכם קרויה נר, על עסקי נר הזהרתי אתכם. אם אתם מקיימים אותם מוטב, ואם לאו הריני נוטל נשמתכם (תאבד רביעית דמכם ויכבה נרכם וייבטל שם ראשיתכם). ונשים נצטוו על כך כמו שאמרו במדרש רבה: היא כבתה חלתו של עולם, שעל ידה נטרד אדם הראשון. שנתרם כחלה, וכיבתה נרו של עולם, ושפכה את דמו, כלומר שגרמה לו מיתה, לפיכך נמסרו לה מצוות אלו. ע"ש. ולפי זה אפשר לתת טעם למה הוזכרו דוקא מצוות אלו. ולהתנהג בצניעות גם על הגבר מוטל. (עיין בקהתי על המשניות).
